שני צדדים, אבל לא של אותו מטבע.

עם כל החיבה שלנו לתרבות, אמנות ולינקים מפגרים, אנחנו מנסים לא לשכוח שהבלוג הזה מיועד גם לחוויות אנטרפולוגיות. השבוע כל אחד מאיתנו הוסב לפן אחר בחוויה האנושית: מתן חקר את שדות אמסטרדם, בעד שאורן זכה סוף סוף ללפטופ, ולכן חקר את פינותיה האפלות ביותר של האינטרנט. ראוי לציון! הפוסט הזה הוא רק חלק ראשון מבין שניים, כשהרעיון הוא שפוסט הזה מתן יהנה, ואורן יסבול, ובפוסט הבא אורן יהנה ומתן יסבול. ממה? תגלו בקרוב! אם כך, תהנו מהמחקר המאוד לא מקיף וכנראה לא מועיל הזה: "חקר בירת החטאים האנושית… אה! וגם אמסטרדם" ♥

—————————————————————-

כאן אורן – אתה כותב את הקטע שלך. שא ברכה ושלום על העולם.

שימו לב להוראות שמתן השאיר לי למעלה אחרי שהוא כתב את החלק שלו בבלוג. זה היה נראה לי די מצחיק להשאיר את זה, כמו שמוזיקאים שתופסים מעצמם משאירים קולות מאולפן ההקלטות באלבום. אז השארתי. וואו, אני כזה אינדי.

תיעוב ופחד

אז מה זה "אורן סבל" אתם בטח שואלים את עצמכם, בעודכם מחכים שהפייסבוק שלכם ייטען בטאב השני. הרי הבן זונה קיבל לפטופ! במתנה! קיבוצניק מחורבן (כן, אני יודע שאין שום קשר בין לפטופ לקיבוצניקים, אבל תוסיפו "קיבוצניק מחורבן" בסופי משפטים ותראו איזה יופי זה עובד) מה הוא חושב לעצמו? כדאי מאוד שיהיה לו הסבר מצויין! או.

למי שלא יודע איך אני נראה (אני אשלה את עצמי שיש אנשים שנכנסים לבלוג הזה סתם ככה) נציין שאני חמוש במשקפיים אימתניים, מה שאומר שבשבוע לפחות שמונים איש שואלים אותי אם אני מבין במחשבים. אני לא. ממש ממש לא. ממש לא. בנוסף, יכולת הריכוז שלי שווה לאגב, זוכרים את חטיף העולם הערב? לא? לא משנה. מה? אה. ואני לומד כתיבה, מה שמצריך ממני: עט. ודף. זהו. בעקבות כל הנתונים הללו הוריי, שידועים בחוסר ההתאמה שלהם בקניית מתנות (לטירונות הם שלחו לי עוגיות לחימום במיקרו, נשבע לכם) הפתיעו אותי ואת אחי, לכבוד ראש השנה, יום ההולדת ותחילת שנת הלימודים בלפטופ. שואה.

בעקבות זאת, ותודות לאינטרנט גנוב מהשכנים (אגב, למה אתם לוחצים על לינקים שכתוב בהם שואה?) התחלתי לבזבז את כל זמני הפנוי, וגם זמני הלא פנוי, ולא היה הרבה כזה לאחרונה, בשיטוטים באינטרנט, ובצפייה בכמות מפגרת של פרקים של משפחת סימפסון וסרטים של וויל פארל. עכשיו, אתם בטח אומרים: אוי, איזה בכיין, שיפגין קצת משמעת עצמית. אז קודם כל, סחתיין על ההשתתפות הרגשית שלכם בטור, דבר שני: אתם צודקים, אבל אני נמושה.

חיפשנו את המילה נמושה בגוגל ומצאנו את זה. עם הכיתוב: "מלול, אל תהיה נמושה". כביר.

הנה כמה מהדברים החשובים שעשיתי:

- קראתי את כל העובדות על צ'אק נוריס באתר איןציקלופדיה, כולל כאלה שהם המציאו במיוחד.

- צפיתי במלא פרקים של משפחת סימפסון ופיוצ'רמה רק כדי לעצור את התמונה כשיש כיתובים נסתרים ומצחיקים ולקרוא אותם, ואז לצחוק.

-שיננתי את כל ויקיפדיה בעל פה. לפחות דברים הקשורים ל: אוכל, קולוניאליזם, מסעות הצלב, דתות, משוררים ארץ ישראלים, סדרות מצויירות, מונטי פייטון, העת העתיקה, פלאי עולם, אתרי מורשת עולמית ומוזיקאים שהתחרפנו ומתו.

-כתבתי את הפוסט הזה.

לסיכום, החיים שלי בואכה שנת הלימודים הקרובה, הולכים להיות פשוטים פחות, לחוצים יותר והמספר שלי במשקפיים הולך לגדול. איזה כיף זה לפטופ.

פחד ותיעוב

♦ כאן בתוספתן אנו מאמינים בעבודה קשה, בהקרבה עצמית ובעיתונאות חוקרת. אז החלטתי לקחת על עצמי את המשימה הנוראית של לטוס לאמסטרדם ולבדוק: מה כל כך מיוחד בעיר הזו?

אז בואו ניסגר קודם כל על מה מדובר. אמסטרדם היא עיר חטאים, אבל חטאים חוקיים וטובים. בעיקרון המטרה והיעד שם הוא להירגע ולראות את העיר היפה הזו, דבר שהופך לאתגר ממשי וסכנת קיום מיידית ברגע שלוקחים בחשבון את התחבורה במקום. אבל אנחנו מקדימים את המאוחר.

תחילה יש את הצורך להתמודד עם חברת התעופה האהובה על ישראל, אל ע… רגע, מה? אנחנו לא טסים באל על? מי לעזאזל אלו "אמסטרדם איירליינס"? חברת התעופה ההולנדית השניה בטיבה? מה קרה לראשונה לעזאזל? בלאו ברירה (וקמצנות) לוקחים מה שיש, ולכן זכינו לטיסה הולנדית מסורתית, שכוללת דיילות בלונדיניות גבוהות מצד אחד, אבל שום דבר אחר מאידך. כן,  גם לא אוויר. אבל היי, אנחנו טסים לאמסטרדם, אז אין זכות להתלונן.

איך שהגענו התחלנו את הידידות האמיצה עם מערכת התחבורה של העיר, ואני לא צוחק. התחבורה במקום כל כך נוחה שהיא מייתרת לחלוטין צורך בהליכה ברגל, למרות שבאופן אירוני, זו כנראה העיר הכי נוחה לטייל בה ברגל בכל חצי הכדור הצפוני (עוד לא הייתי בקייפטאון פשוט). כנראה שזה מסביר את הרוח המקומית. תמיד מדברים על הנעימות של האירופאים. נימוס כמעט בלתי נסבל שלאט לאט מחלחל לתוכך, עד שאתה מרגיש כבן המקום. או כאנטיפת.

אבל אתה לא, כאילו, לא בן המקום, וזה דבר שחשוב לזכור בכל טיול. ההבדלים התרבותיים גדולים, וזה מה שעושה את הכל כל כך כיף. זה מתבטא בשעות בילוי (שמסתיימות כמעט על השעון ב2 בבוקר) במאכלים (הצ'יפס שם נאכל עם מיונז, שאם לא ידעתם, יש לו טעם של חלמון ביצה מעורבב עם אלוהים) ובאווירה הכללית (יש להם פאקינדג נהרות באמצע העיר. באמצע!).

באמצע! (צילום אילוסטרציה. אבל אני צילמתי, וזה באמת נהר, אז זה בעצם לא צילום אילוסטרציה)

במהרה מתרגלים לקצב המקום, משמע לאט לאט לאט. אני לא חושב שזו רק אווירת הנופש, אבל מרגיש שהכל נעשה שם לאט. למלצריות, לדוגמא, לוקח כשעה פלוס מינוס להביא את ההזמנה, ולאף אחד לא באמת אכפת. אה, ואגב מלצריות, מומלץ להזהר בשיחות הלכלוכים-מאחורי-האוזן-של-הגויים, כי מתברר שיש לא מעט מלצריות דוברות עברית, ככה שכפי שידידי לטיול גילה בדרך הקשה, את המילה "כוסית" הם מכירות טוב מאוד.

ויש את התחבורה הצבורית, אותה אחת מקודם שניסתה להרוג אותי, ועד מליוני תיירים אחרים. נתיב לאופניים, נתיב לרכב, נתיב לרכב ציבורי ונתיב לחשמלית. את כל הנ"ל תצטרכו לצלוח ברגע שתרצו לעבור צד ברחוב, אתגר לא קטן עם ההטבות של אמסטרדם. למבוכתי אודה שבשלב מסויים הייתי משוכנע שאני מוצא את מותי בו ברגע בקרב מותח מול מנקה רחובות אוטומטי. זה נראה בערך כך.

בסך הכל, תמיד נחמד לדרוך לתוך עולם אחר, גם אם זו דרך זכוכית הכלוב של התיירות. הייתי שמח לתת לכם טיפים פרקטים ולא רק הסתכלות רטרואקטיבית על האווירה הכוללת, אבל מה לעשות, בכל זאת אמסטרדם. לך תזכור משהו עם כל הקופי שופס האלה.

-זהו! תם הפרק הראשון בסדרת הפוסטים: "פחד ותיעוב, תיעוב ופחד". בפעם הבאה: אורן נהנה איפשהו ומתן סובל ממשהו. יש לכם השערות? הגיבו!