שלום לכם. זוכרים איך שבשבוע שעבר מתן נהנה מאוד באמסטרדם, ואורן (הבכיין) סבל מאוד מהלפטופ החדש שלו, ואיך הבטחנו לכם שהשבוע זה יתהפך? אה…. אז הנה! זה התהפך! מדהים. השבוע אורן נהנה מאוד ממשהו (ספוילר: זה לא באמת היה השבוע, אנחנו פשוט עצלנים) ומתן סבל מאוד ממשהו, שכאמור, לא באמת קרה לפני שבוע, אבל הוא סובל ממנו עד היום, אז זה בסדר.
היה זה הטוב שבזמנים
- טוב, זה קצת מביך. הייתי אמור לכתוב פה על האינדינגב, שבו הייתי לפני יותר משבועיים, רק ש.. אמ… זה היה לפני יותר משבועיים, ובינתיים כמה אתרים שוליים כמו וואלה, ווינט, nrg וחבריהם, הספיקו לסקר את האירוע. איך אוכל אני, אורן הקטן וחסר הניסיון בביקורות מוזיקה להתחרות עם הענקים הללו? בשתי דרכים:
1. הנה לינק לבלוג הידוע, עונג שבת, שנכתב שנייה אחרי האינדינגב. זה רק כדי לצאת ידי חובה עם הבלוג, שנתן לנו לינק משום שסחטנו אותו באכזריות, וגם משום שיש שם לינקים לכל שאר הכתבות. וגם כי כיף שם.
2. בניגוד לכל שאר הכתבים, שרובם ככולם גרים בתל אביב, אני… אה.. גר בתל אביב, אבל רק כשנה. השורשים שלי נטועים עמוק במישורי הנגב המערבי, בואכה מצפה גבולות. ולמה זה חשוב? כי אם אכפת לכם טיפה כדי לחפש תרבות ויצירה מקורית מחוץ למרכז לת אביב, ואם אתם מקווים, כמוני, שכמה חבר'ה שלמדו בתיכון שאתם למדתם, יוכיחו לכולם שלא צריך לגור על אותם שני קילומטרים מרובעים כדי ליצור משהו חדש ויפה, במיוחד במדינה בה "חדש", במיוחד בהקשר המוזיקלי שלה היא מילת גנאי אצל רוב האוכלוסייה, ואם גם אתם רוצים לראות הופעות במקומות כמו כפר סבא, באר שבע, ראשון ויבנה, או לפחות לדעת שיש לכם האופציה הזו, אז אתם צריכים לקוות שיהיו עוד אירועים דמויי אינדינגב, זה למה. ואם אתם לא? אה, אז תרשו לי להיות גס ולאחל לכם ללכת להזדיין, בגלל אדישות של אנשים טובים ויצירתיים אין מספיק ביטוי לפרוסת העוגה הדקה שאנו קוראים לה "שוליים", אתם מוזמנים ללכת לפאבים בפלורנטין עד שהריאות שלכם יירקבו, במקום למלא אותן באוויר מדבר. זהו, סיימתי את ההטפה, הנה שני דברים קצת יותר קונקרטיים:
1. נהדר להרגיש את ההשפעה של הפסטיבל על איזור חבל הבשור. פעם, כשתושבי האיזור רצו להסביר איפה הם גרים, היה נהוג לומר: "קסאם נחת בשטח פתוח בנגב המערבי? אז שם, ליד". היום טיפה לה יותר מקובל, לפחות בקרב הצעירים לומר: "אינדינגב? שם". זה נראה מועט, אבל לחבל היפה ומוכה הקסאמים זה לא מעט.
"של פה מישהו מתל אביב? אה, כולכם?"
זהו, אז כדי שתת קונטרה למתן שעומד לבוא ולכתוב: היה כיף. נורא. ונתראה בשנה הבאה.
היה זה הרע שבזמנים (?)
ויקיפדיה מגדירה את המילה "אדיוט (בערבית براز)" כאדם אשר נושם ו/או שותה רדבול. אבל אני מצאתי דרך יותר טובה להפוך לאחד. הוראות הפעלה: 1. בחר מסעדה טובה בזמן העבודה שאתה רוצה ללכת לאכול בה. 2. הזמן טלפונית את האוכל. 3. גש להביא את האוכל. 4. נקע את הרגל באופן כואב ככל האפשר בדרך להביא את האוכל. 5. אם אתה עד הולך, חזור על סעיף 4 כמה שניתן. (לנקודות בונוס, ניתן לבצע זאת בחצות הליל). דינג. אדיוט אחד מוכן.
אבל היי, לא הכל רע. קיבלתי חופש מהעבודה, וזכיתי ללכת עם מקל הליכה למשך שבוע, מה שנתן לי את הסקס אפיל של האוס, מינוס הגאונות, השיער המלא והעניים הכה כחולות. כה כה כחולות. בכל אופן, רותקתי במהלך שבוע וקצת למיטה. מה זאת אומרת? שכל טיול לשירותים כלל דילוגים רבים על רגל אחת, וצחוקים מתגלגלים מבני משפחתי. לכן את רוב הזמן שלי בליתי במיטה, בין הלפטופ לטלויזיה. מה אגיד לכם? זה כמו לאכול מקדונלדס במשך חודש שלם. רק עם סוף טוב.
ההזדמנות לראות סרטים, סדרות ואתרים שמעולם לא הייתי מגיע אליהם הייתה עבורי חגיגה לנשמה. הספקתי לראות את אמריקן פאי 8 (הידעת? עד 7 הם עד נחמדים. 8 היה גרוע. יש גבר שמשתילים לו ציצים מלאכותיים בסרט! וזה אפילו לא בדיחה קטנה, אלא טוויסט עלילתי חשוב!) מבחינה מדוקדקת של עולם רשתות החברתיות שלי (להלן: טוויטר, פייסבוק, בלוג, עד דבר שגורם לי להיראות כמו גיק) אפשר לראות את התהליך בבירור.
תחילה, צייצתי מהמיון ♦"אז, הלכתי להביא אוכל לעבודה, אבל סובבתי את הרגל. מיון". ♦ "בנתיים, מחכים שעה וחצי, הרגל נראת כאילו בלעה מלון" ♦ "נכנסתי לאורטופד, המחשב שלו נפל. הסתכל על הרגל ולא אמר כלום" ♦ "סיכום יום במיון: נקע עצבני, רופאים עצלים ולא מספיק משככי כאבים" ♦ – אכן, סיפור בציוץ.
- עוף גוזל, אבל רק במסגרת 140 תווים.
למחרת כבר התפכחתי. התחלתי לשים לינקים לדברים רלוונטים כמו שיר שנקרא "Walk With a Limp", להחליט על מרתון האוס בהשראת המקל והמחלה ולראות סרט שנקרא "קיץ אמריקאי חם ורטוב" (נשבע לכם, לא פורנו). אבל לא הכל היה דבש. למחרת כבר צייצתי "מקלחת הפכה לאתגר: כל מה שרציתי זה להתנקות וסיימתי עם קרע בשטיח האמבט ווילון על הרצפה". שלושה ימים לתוך הימים הנכים כבר עדכנתי ש"השלט של המגזן במרחק חדר. בואו נראה מה ינצח: החום או הכאב ברגל". אגב, התשובה היא "נכנעתי. בזחילה הלכתי להביא את השלט של המזגן, הדלקתי אותו וקפאה לי הרגל מכאבים תוך פחות מעשר דקות. יש לנו מנצח". יופי נחמה.
היו עד דברים, כמו ההבנה הכואבת ש"אני חשבתי על ארוחה לילית. הרגל שלי לא הסכימה. אני מרגיש שאנחנו מתרחקים אחד מהשנייה" , ודברים לא קשורים כמו ש"אף פעם לא אזכה בפרס נובל". ממש רגע לפני שחזרתי בצליעה עיקשת לעבודה, עדיין לא הצלחתי להסדיר את שעות השינה שלי. וכך הגיע הסטטוס "בוקר, אחרי שלא הצלחתי לישון. לכן: מרתון "העשב של השכן" ופיצה מהפריזר. רגע שיא או רגע שפל?". התוצאה אגב היא בוקר נהדר והתמכרות מטורפת לסדרה מעולה. כן, היה שווה להיפצע. אבל אני אדיוט, אל תקשיבו לי.
אתם נהדרים!!!