מחוופוסט (מחווה+פוסט)

29 בנובמבר 2010 - 3 תגובות

♦  הפוסט הזה היה אמור להיות פוסט שילחץ על מנשר, ביתנו ומרבצנו, להביא מורה מסוים, אבל לעולם יש דרך מעניינת לפעול. בדיוק ביום שבו אנו רוצים לפרסם פוסט על אלון גור אריה (הסבר בהמשך), נפטר האדם שאולי מזוהה יותר מהכל עם סוג הקומדיה שהנ"ל יוצר. אם כך, הפוסט הזה מחולק לשניים: חלק ראשון על האדם שהיינו רוצים שיהיה מורה שלנו, וחלק שני על האדם שממש היינו רוצים שיהיה מורה שלנו, אבל כבר אין סיכוי.

♦ על אף שלאחרונה הפוסטים שלנו התעסקו יותר בקשקושים על רגליים נקועות ולפטופים סוררים, חשוב לזכור שבשורה התחתונה זה עדיין הבלוג של מנשר. כשהתחלנו לכתוב אותו לראשונה, קיבלנו הוראות ליצור בלוג חתרני ובועט, ומה יותר חתרני ובועט מלחתור ולבעוט באותו ממסד אשר נתן לנו את ההוראות האלו? אז מנשר, נא לך!…ומכיוון שאנחנו לא מאמינים ברמזים דקים, אנחנו נקדיש פוסט שלם לרונית ידעיה, ראש מחלקת הכתיבה במנשר ומי שלא משלמת לנו את המשכורת. כן רונית, אנחנו רוצים להזכיר לך למה בדיוק צריך להביא את אלון גור אריה כמרצה לכתיבה קומית/מורה להתגוננות מכוחות האופל/שרת/מפכ"ל המשטרה הבא.

מעבר להיותו האדם בעל השם המגניב ביותר בתחומי המזרח התיכון, אלון גור אריה הוא גם במאי וכותב קומי נפלא, ואחראי לכמה מהיצירות הקומיות החשובות (והיחידות) בתחום הקולנוע והמערכונים הדבילים-אך-נהדרים בישראל.  נתחיל, כמו שמתחילים, מההתחלה. מה ציפיתם?

צילום: אילוסטרציה.

כנראה שאם שמעתם את השם אלון גור אריה זה בזכות תכנית המערכונים הרדיופונית, ואז האינטרנטית, ואז בימתית, "היפופוטם". כן, השם מפגר, וכך גם המערכונים. אבל כמו שכבר הבהרנו, בתוספתן אוהבים הומור מפגר. אם אתם מהאנשים שלא מכירים את היפופוטם, ראשית, בושו וכלמו. שנית, בואו והכירו.

אחרי תקופה ארוכה שהמערכונים כבר הפכו לקאלט (נו באמת, אל תגידו לנו שאתם לא מכירים את הפרק האבוד של פרפר נחמד), החליטו חברי היפופטם, בהובלתו של גור אריה, לחזור ולספק את הדרישה, והפעם על הבמה. כן כן, אנשים אשכרה לבשו את בגדיהם היפים ביותר, לקחו בייביסיטר לילדים, שילמו ממיטב כספם ובאו לראות מערכונים מטופשים על הבמה. טוב נו, אנחנו לא יודעים כמה יפים היו הבגדים.

אה, ועד דבר, יש גם סרט. כן כן, סרט. עם עלילה והכל. וקונפליקט! ועד אלמנטים של סרטים. גור אריה, שלמד בקמרה אובסקורה (בוז), החליט לעשות את סרט הגמר שלו כקומדית ספוף (סגנון "סודי ביותר" או כל מה שיש בו את המונח "מת מצחוק"). קומדיה בישראל, זה לא באמת היה אמור לעבוד, אבל ככה גם אמרו על צום גדליה. והנה, פעם בשנה, עדיין יש כמה חכמים גדולים שצמים אחרי ראש השנה. אה, וגם אנשים שרואים את אותו הסרט, שמוקרן כבר שלוש וחצי שנים בסינמטק תל אביב.

הסרט המדובר הוא "המוסד הסגור", ולהלן תקצירו. "סוכן מוסד יוצא למדינת אויב להציל את שגריר ארה"ב החטוף שם. אם ייכשל במשימה, תבוטל החופשה השנתית של אנשי המוסד, דבר שלא מתקבל על הדעת". מה שהם שכחתו לציין, זה שהחופשה תתקיים בכפר הנופש באשקלון, אכן מתח רב. הסרט הוא רק ארבעים דקות, אבל ממוצע הבדיחות לא יורד משישים לדקה, בהתאם לחוקי הז'אנר.

המוסד הסגור. מהיוצרים של: המוסד הסגור

ההקרנות החודשיות של הסרט בסינמטק הפכו לקאלט, בו בין היתר מבקשים מאנשים להבהיר כמה פעמים הם כבר היו בהקרנה, וצוחקים על מי שעשה Attending בפייסבוק, אבל לא הגיע, אז זהירות. ולבסוף, כאילו שאין לו משהו אחר לעשות עם הזמן, הוא גם מארגן את ערבי "מועדון הסרט המופרע", סקירה של היסטורית הקומדיה בסרטים. עם הפורמט הזה, גור אריה גם יוצא מהממלכת תל אביב לעבר פינות חשוכות תרבותית כמו… אה… ראש פינה. וודי אלן, סאות פארק, חבורת לול, כולם זכו למחוות קורעות מצחוק, וגם עוגה בפרצוף היתה שם.

ועכשיו, אחרי שפירטנו באופן סטוקרי להחליא למה כן חשוב שהוא יהפוך למורה הבא של מנשר לכתיבה קומית, הנה סיבה למה לא: אמממ… הוא…. הוא קירח. והוא גם גר בגבעתיים. והקירח האחרון ששמענו עליו מגבעתיים הוא רן שריג, ומי צריך מעשני מריחואנה בבית ספר לאומנויות? חוץ מזה ששי גולדן הוא גם ככה מחובר אחד יותר מדי בבית הספר.

♦ ועכשיו, כמאמר מונטי פייטון, למשהו אחר לגמרי. או תוכי מת, לא זוכר איזה רפרנס רלוונטי יותר. אני יכול להניח שכל מי שבטווח הגילאים שבין 20 ל30 זוכר מילדותו את לזלי נלסון. הממזר עם השיער הלבן, שתמיד ישמח לעשות סלטה מגוכחת ואז פרצוף מטופש, הוא בלי ספק גאון קומי. הדמות של פרנק דרבן, שנתפרה עבורו ע"י דייויד צוקר, תמיד תהיה זכורה לנו בתור הבלש האדיוט המושלם, שאיכשהוא תמיד משיג את הבחורה ומסיים את הערב עם קונדום ענק שמכסה את כל גופו. כן, זה היה הומור מגוכח, אבל גם מהנה בצורה בלתי הגיונית.

את דרכו בז'אנר הוא התחיל בסרט האדיר "טיסה נעימה", פארודיה על כל סרטי אסונות המטוסים שראיתם, אבל מאז הוא לא הפסיק ליפול ולהתרסק ולגלגל אנשים על הרצפה (באופן אירוני, זה דו משמעי). אם ככה סמל פרנק דרבן, אני מצדיע לך. לך ול2.8 ההמשכים שלך, וללזלי נלסון, הבחור האחרון המצחיק בעל שיער לבן (סטיב מרטין כבר לא מצחיק 20 שנה).

מודעות פרסומת

היה זה הטוב שבזמנים, היה זה הרע שבזמנים. 2.0

9 בנובמבר 2010 - תגובה אחת

שלום לכם. זוכרים איך שבשבוע שעבר מתן נהנה מאוד באמסטרדם, ואורן (הבכיין) סבל מאוד מהלפטופ החדש שלו, ואיך הבטחנו לכם שהשבוע זה יתהפך? אה…. אז הנה! זה התהפך! מדהים. השבוע אורן נהנה מאוד ממשהו (ספוילר: זה לא באמת היה השבוע, אנחנו פשוט עצלנים) ומתן סבל מאוד ממשהו, שכאמור, לא באמת קרה לפני שבוע, אבל הוא סובל ממנו עד היום, אז זה בסדר.

היה זה הטוב שבזמנים

– טוב, זה קצת מביך.  הייתי אמור לכתוב פה על האינדינגב, שבו הייתי לפני יותר משבועיים, רק ש.. אמ… זה היה לפני יותר משבועיים, ובינתיים כמה אתרים שוליים כמו וואלה, ווינט, nrg וחבריהם, הספיקו לסקר את האירוע. איך אוכל אני, אורן הקטן וחסר הניסיון בביקורות מוזיקה להתחרות עם הענקים הללו? בשתי דרכים:

1. הנה לינק לבלוג הידוע, עונג שבת, שנכתב שנייה אחרי האינדינגב. זה רק כדי לצאת ידי חובה עם הבלוג, שנתן לנו לינק משום שסחטנו אותו באכזריות, וגם משום שיש שם לינקים לכל שאר הכתבות. וגם כי כיף שם.

2. בניגוד לכל שאר הכתבים, שרובם ככולם גרים בתל אביב, אני… אה.. גר בתל אביב, אבל רק כשנה. השורשים שלי נטועים עמוק במישורי הנגב המערבי, בואכה מצפה גבולות. ולמה זה חשוב? כי אם אכפת לכם טיפה כדי לחפש תרבות ויצירה מקורית מחוץ למרכז לת אביב, ואם אתם מקווים, כמוני, שכמה חבר'ה שלמדו בתיכון שאתם למדתם, יוכיחו לכולם שלא צריך לגור על אותם שני קילומטרים מרובעים כדי ליצור משהו חדש ויפה, במיוחד במדינה בה "חדש", במיוחד בהקשר המוזיקלי שלה היא מילת גנאי אצל רוב האוכלוסייה, ואם גם אתם רוצים לראות הופעות במקומות כמו כפר סבא, באר שבע, ראשון ויבנה, או לפחות לדעת שיש לכם האופציה הזו, אז אתם צריכים לקוות שיהיו עוד אירועים דמויי אינדינגב, זה למה. ואם אתם לא? אה, אז תרשו לי להיות גס ולאחל לכם ללכת להזדיין, בגלל אדישות של אנשים טובים ויצירתיים אין מספיק ביטוי לפרוסת העוגה הדקה שאנו קוראים לה "שוליים", אתם מוזמנים ללכת לפאבים בפלורנטין עד שהריאות שלכם יירקבו, במקום למלא אותן באוויר מדבר. זהו, סיימתי את ההטפה, הנה שני דברים קצת יותר קונקרטיים:

1. נהדר להרגיש את ההשפעה של הפסטיבל על איזור  חבל הבשור. פעם, כשתושבי האיזור רצו להסביר איפה הם גרים, היה נהוג לומר: "קסאם נחת בשטח פתוח בנגב המערבי? אז שם, ליד". היום טיפה לה יותר מקובל, לפחות בקרב הצעירים לומר: "אינדינגב? שם". זה נראה מועט, אבל לחבל היפה ומוכה הקסאמים זה לא מעט.

"של פה מישהו מתל אביב? אה, כולכם?"

2. למרות האופטימיות, הפוטנציאל העצום של הפסטיבל ליצור תרבות באזור הגדול בארץ עדיין לא בא לידי ביטוי מלא. הקיבוצים בסביבה עדיין לא משכילים לנצל את חמשת אלפים הצופים שמגיעים לטובת הכרת וטיפוח האזור. דוכני החולצות והאוכל כמעט ולא משתנים משנה לשנה והפסטיבל עדיין לא הצליח לעודד להקה מקומית (בניגוד לפסטיבל יערות מנשה, למשל) להבין שיש להם במה ומקום, וחבל. מצד שני, שם המשחק הוא סבלנות סבלנות סבלנות. צריך ליצור ולהתפרנס בשאר 362 הימים בשנה, ופסטיבל אחד לא ישנה את זה, מה גם שהאמנים המופיעים בו עושים את זה פרקטיקלי בהתנדבות.

זהו, אז כדי שתת קונטרה למתן שעומד לבוא ולכתוב: היה כיף. נורא. ונתראה בשנה הבאה.

היה זה הרע שבזמנים (?)

ויקיפדיה מגדירה את המילה "אדיוט (בערבית براز)" כאדם אשר נושם ו/או שותה רדבול. אבל אני מצאתי דרך יותר טובה להפוך לאחד. הוראות הפעלה: 1. בחר מסעדה טובה בזמן העבודה שאתה רוצה ללכת לאכול בה. 2. הזמן טלפונית את האוכל. 3. גש להביא את האוכל. 4. נקע את הרגל באופן כואב ככל האפשר בדרך להביא את האוכל. 5. אם אתה עד הולך, חזור על סעיף 4 כמה שניתן. (לנקודות בונוס, ניתן לבצע זאת בחצות הליל). דינג. אדיוט אחד מוכן.

אבל היי, לא הכל רע. קיבלתי חופש מהעבודה, וזכיתי ללכת עם מקל הליכה למשך שבוע, מה שנתן לי את הסקס אפיל של האוס, מינוס הגאונות, השיער המלא והעניים הכה כחולות. כה כה כחולות. בכל אופן, רותקתי במהלך שבוע וקצת למיטה. מה זאת אומרת?  שכל טיול לשירותים כלל דילוגים רבים על רגל אחת, וצחוקים מתגלגלים מבני משפחתי. לכן את רוב הזמן שלי בליתי במיטה, בין הלפטופ לטלויזיה. מה אגיד לכם? זה כמו לאכול מקדונלדס במשך חודש שלם. רק עם סוף טוב.

ההזדמנות לראות סרטים, סדרות ואתרים שמעולם לא הייתי מגיע אליהם הייתה עבורי חגיגה לנשמה. הספקתי לראות את אמריקן פאי 8 (הידעת? עד 7 הם עד נחמדים. 8 היה גרוע. יש גבר שמשתילים לו ציצים מלאכותיים בסרט! וזה אפילו לא בדיחה קטנה, אלא טוויסט עלילתי חשוב!) מבחינה מדוקדקת של עולם רשתות החברתיות שלי (להלן: טוויטר, פייסבוק, בלוג, עד דבר שגורם לי להיראות כמו גיק) אפשר לראות את התהליך בבירור.

תחילה, צייצתי מהמיון ♦"אז, הלכתי להביא אוכל לעבודה, אבל סובבתי את הרגל. מיון". ♦ "בנתיים, מחכים שעה וחצי, הרגל נראת כאילו בלעה מלון" ♦ "נכנסתי לאורטופד, המחשב שלו נפל. הסתכל על הרגל ולא אמר כלום" ♦ "סיכום יום במיון: נקע עצבני, רופאים עצלים ולא מספיק משככי כאבים" ♦ – אכן, סיפור בציוץ.

עוף גוזל, אבל רק במסגרת 140 תווים.

למחרת כבר התפכחתי. התחלתי לשים לינקים לדברים רלוונטים כמו שיר שנקרא "Walk With a Limp", להחליט על מרתון האוס בהשראת המקל והמחלה ולראות סרט שנקרא "קיץ אמריקאי חם ורטוב" (נשבע לכם, לא פורנו). אבל לא הכל היה דבש. למחרת כבר צייצתי "מקלחת הפכה לאתגר: כל מה שרציתי זה להתנקות וסיימתי עם קרע בשטיח האמבט ווילון על הרצפה".  שלושה ימים לתוך הימים הנכים כבר עדכנתי ש"השלט של המגזן במרחק חדר. בואו נראה מה ינצח: החום או הכאב ברגל". אגב, התשובה היא "נכנעתי. בזחילה הלכתי להביא את השלט של המזגן, הדלקתי אותו וקפאה לי הרגל מכאבים תוך פחות מעשר דקות. יש לנו מנצח". יופי נחמה.

היו עד דברים, כמו ההבנה הכואבת ש"אני חשבתי על ארוחה לילית. הרגל שלי לא הסכימה. אני מרגיש שאנחנו מתרחקים אחד מהשנייה" , ודברים לא קשורים כמו  ש"אף פעם לא אזכה בפרס נובל". ממש רגע לפני שחזרתי בצליעה עיקשת לעבודה, עדיין לא הצלחתי להסדיר את שעות השינה שלי. וכך הגיע הסטטוס "בוקר, אחרי שלא הצלחתי לישון. לכן: מרתון "העשב של השכן" ופיצה מהפריזר. רגע שיא או רגע שפל?". התוצאה אגב היא בוקר נהדר והתמכרות מטורפת לסדרה מעולה. כן, היה שווה להיפצע. אבל אני אדיוט, אל תקשיבו לי.

שני צדדים, אבל לא של אותו מטבע.

20 באוקטובר 2010 - 3 תגובות

עם כל החיבה שלנו לתרבות, אמנות ולינקים מפגרים, אנחנו מנסים לא לשכוח שהבלוג הזה מיועד גם לחוויות אנטרפולוגיות. השבוע כל אחד מאיתנו הוסב לפן אחר בחוויה האנושית: מתן חקר את שדות אמסטרדם, בעד שאורן זכה סוף סוף ללפטופ, ולכן חקר את פינותיה האפלות ביותר של האינטרנט. ראוי לציון! הפוסט הזה הוא רק חלק ראשון מבין שניים, כשהרעיון הוא שפוסט הזה מתן יהנה, ואורן יסבול, ובפוסט הבא אורן יהנה ומתן יסבול. ממה? תגלו בקרוב! אם כך, תהנו מהמחקר המאוד לא מקיף וכנראה לא מועיל הזה: "חקר בירת החטאים האנושית… אה! וגם אמסטרדם" ♥

—————————————————————-

כאן אורן – אתה כותב את הקטע שלך. שא ברכה ושלום על העולם.

שימו לב להוראות שמתן השאיר לי למעלה אחרי שהוא כתב את החלק שלו בבלוג. זה היה נראה לי די מצחיק להשאיר את זה, כמו שמוזיקאים שתופסים מעצמם משאירים קולות מאולפן ההקלטות באלבום. אז השארתי. וואו, אני כזה אינדי.

תיעוב ופחד

אז מה זה "אורן סבל" אתם בטח שואלים את עצמכם, בעודכם מחכים שהפייסבוק שלכם ייטען בטאב השני. הרי הבן זונה קיבל לפטופ! במתנה! קיבוצניק מחורבן (כן, אני יודע שאין שום קשר בין לפטופ לקיבוצניקים, אבל תוסיפו "קיבוצניק מחורבן" בסופי משפטים ותראו איזה יופי זה עובד) מה הוא חושב לעצמו? כדאי מאוד שיהיה לו הסבר מצויין! או.

למי שלא יודע איך אני נראה (אני אשלה את עצמי שיש אנשים שנכנסים לבלוג הזה סתם ככה) נציין שאני חמוש במשקפיים אימתניים, מה שאומר שבשבוע לפחות שמונים איש שואלים אותי אם אני מבין במחשבים. אני לא. ממש ממש לא. ממש לא. בנוסף, יכולת הריכוז שלי שווה לאגב, זוכרים את חטיף העולם הערב? לא? לא משנה. מה? אה. ואני לומד כתיבה, מה שמצריך ממני: עט. ודף. זהו. בעקבות כל הנתונים הללו הוריי, שידועים בחוסר ההתאמה שלהם בקניית מתנות (לטירונות הם שלחו לי עוגיות לחימום במיקרו, נשבע לכם) הפתיעו אותי ואת אחי, לכבוד ראש השנה, יום ההולדת ותחילת שנת הלימודים בלפטופ. שואה.

בעקבות זאת, ותודות לאינטרנט גנוב מהשכנים (אגב, למה אתם לוחצים על לינקים שכתוב בהם שואה?) התחלתי לבזבז את כל זמני הפנוי, וגם זמני הלא פנוי, ולא היה הרבה כזה לאחרונה, בשיטוטים באינטרנט, ובצפייה בכמות מפגרת של פרקים של משפחת סימפסון וסרטים של וויל פארל. עכשיו, אתם בטח אומרים: אוי, איזה בכיין, שיפגין קצת משמעת עצמית. אז קודם כל, סחתיין על ההשתתפות הרגשית שלכם בטור, דבר שני: אתם צודקים, אבל אני נמושה.

חיפשנו את המילה נמושה בגוגל ומצאנו את זה. עם הכיתוב: "מלול, אל תהיה נמושה". כביר.

הנה כמה מהדברים החשובים שעשיתי:

– קראתי את כל העובדות על צ'אק נוריס באתר איןציקלופדיה, כולל כאלה שהם המציאו במיוחד.

– צפיתי במלא פרקים של משפחת סימפסון ופיוצ'רמה רק כדי לעצור את התמונה כשיש כיתובים נסתרים ומצחיקים ולקרוא אותם, ואז לצחוק.

-שיננתי את כל ויקיפדיה בעל פה. לפחות דברים הקשורים ל: אוכל, קולוניאליזם, מסעות הצלב, דתות, משוררים ארץ ישראלים, סדרות מצויירות, מונטי פייטון, העת העתיקה, פלאי עולם, אתרי מורשת עולמית ומוזיקאים שהתחרפנו ומתו.

-כתבתי את הפוסט הזה.

לסיכום, החיים שלי בואכה שנת הלימודים הקרובה, הולכים להיות פשוטים פחות, לחוצים יותר והמספר שלי במשקפיים הולך לגדול. איזה כיף זה לפטופ.

פחד ותיעוב

♦ כאן בתוספתן אנו מאמינים בעבודה קשה, בהקרבה עצמית ובעיתונאות חוקרת. אז החלטתי לקחת על עצמי את המשימה הנוראית של לטוס לאמסטרדם ולבדוק: מה כל כך מיוחד בעיר הזו?

אז בואו ניסגר קודם כל על מה מדובר. אמסטרדם היא עיר חטאים, אבל חטאים חוקיים וטובים. בעיקרון המטרה והיעד שם הוא להירגע ולראות את העיר היפה הזו, דבר שהופך לאתגר ממשי וסכנת קיום מיידית ברגע שלוקחים בחשבון את התחבורה במקום. אבל אנחנו מקדימים את המאוחר.

תחילה יש את הצורך להתמודד עם חברת התעופה האהובה על ישראל, אל ע… רגע, מה? אנחנו לא טסים באל על? מי לעזאזל אלו "אמסטרדם איירליינס"? חברת התעופה ההולנדית השניה בטיבה? מה קרה לראשונה לעזאזל? בלאו ברירה (וקמצנות) לוקחים מה שיש, ולכן זכינו לטיסה הולנדית מסורתית, שכוללת דיילות בלונדיניות גבוהות מצד אחד, אבל שום דבר אחר מאידך. כן,  גם לא אוויר. אבל היי, אנחנו טסים לאמסטרדם, אז אין זכות להתלונן.

איך שהגענו התחלנו את הידידות האמיצה עם מערכת התחבורה של העיר, ואני לא צוחק. התחבורה במקום כל כך נוחה שהיא מייתרת לחלוטין צורך בהליכה ברגל, למרות שבאופן אירוני, זו כנראה העיר הכי נוחה לטייל בה ברגל בכל חצי הכדור הצפוני (עוד לא הייתי בקייפטאון פשוט). כנראה שזה מסביר את הרוח המקומית. תמיד מדברים על הנעימות של האירופאים. נימוס כמעט בלתי נסבל שלאט לאט מחלחל לתוכך, עד שאתה מרגיש כבן המקום. או כאנטיפת.

אבל אתה לא, כאילו, לא בן המקום, וזה דבר שחשוב לזכור בכל טיול. ההבדלים התרבותיים גדולים, וזה מה שעושה את הכל כל כך כיף. זה מתבטא בשעות בילוי (שמסתיימות כמעט על השעון ב2 בבוקר) במאכלים (הצ'יפס שם נאכל עם מיונז, שאם לא ידעתם, יש לו טעם של חלמון ביצה מעורבב עם אלוהים) ובאווירה הכללית (יש להם פאקינדג נהרות באמצע העיר. באמצע!).

באמצע! (צילום אילוסטרציה. אבל אני צילמתי, וזה באמת נהר, אז זה בעצם לא צילום אילוסטרציה)

במהרה מתרגלים לקצב המקום, משמע לאט לאט לאט. אני לא חושב שזו רק אווירת הנופש, אבל מרגיש שהכל נעשה שם לאט. למלצריות, לדוגמא, לוקח כשעה פלוס מינוס להביא את ההזמנה, ולאף אחד לא באמת אכפת. אה, ואגב מלצריות, מומלץ להזהר בשיחות הלכלוכים-מאחורי-האוזן-של-הגויים, כי מתברר שיש לא מעט מלצריות דוברות עברית, ככה שכפי שידידי לטיול גילה בדרך הקשה, את המילה "כוסית" הם מכירות טוב מאוד.

ויש את התחבורה הצבורית, אותה אחת מקודם שניסתה להרוג אותי, ועד מליוני תיירים אחרים. נתיב לאופניים, נתיב לרכב, נתיב לרכב ציבורי ונתיב לחשמלית. את כל הנ"ל תצטרכו לצלוח ברגע שתרצו לעבור צד ברחוב, אתגר לא קטן עם ההטבות של אמסטרדם. למבוכתי אודה שבשלב מסויים הייתי משוכנע שאני מוצא את מותי בו ברגע בקרב מותח מול מנקה רחובות אוטומטי. זה נראה בערך כך.

בסך הכל, תמיד נחמד לדרוך לתוך עולם אחר, גם אם זו דרך זכוכית הכלוב של התיירות. הייתי שמח לתת לכם טיפים פרקטים ולא רק הסתכלות רטרואקטיבית על האווירה הכוללת, אבל מה לעשות, בכל זאת אמסטרדם. לך תזכור משהו עם כל הקופי שופס האלה.

-זהו! תם הפרק הראשון בסדרת הפוסטים: "פחד ותיעוב, תיעוב ופחד". בפעם הבאה: אורן נהנה איפשהו ומתן סובל ממשהו. יש לכם השערות? הגיבו!

קומיקס וירקות, סליחה, מוצרי בשר אחרים.

14 בספטמבר 2010 - תגובה אחת

לפני כמה חודשים מתן החזיק בעבודה משרדית משמימה למדי שכללה לתקן קבצי אקסל במהלך שעה אחת ביום, ולמצוא דרך להפיג את השיעמום במשך יתר שבע השעות. וכך החלה התמכרות: ווב-קומיקס, העיסוק האולטרה-חנוני שמשלב בין קומיקס לאינטרנט. הרעיון פשוט, כמו כל מדיה אחרת, גם קומיקס יכול לעבור באינטרנט, וכמו כל מדיה אחרת, גם הקומיקס יקוצר בהתאם. וכך נוצרו אלפי אתרים שמציעים קומיקסים קצרצרים ומשעשעים שנועדו להעביר את הזמן במשרד, או סתם בבית.

אספנו כמה מהאהובים עלינו, קצת בעברית, קצת באנגלית, שכמו כל דבר טוב יכללו המון הומור מטופש, בדיחות גיקים והבטחות שווא להצלחה עם נשים.

אגב, יש לינקים לדוגמאות (ולאתר הקומיקס בלחיצה על הלוגו). למה? כי אנחנו עוורי צבעים. אולי.

היהודונים

———————————————————–

הו לא – בונוס חגיגי לטור הזה: המלצה מאת אורן! לאחר תחנונים רבים מתן הסכים גם לי לכתוב על קומיקס שאני אוהב. וזה אחרי שהוא שדד לי את היפסטר היטלר (בהמשך המדור). אז מה זה הו לא? בגדול: מנת ציניות מרוכזת שתספיק לכם לשבוע (הקומיקס מתפרסם בימי רביעי) אלא אם אתם יגאל תומרקין, ובמקרה זה אל תקראו אותו, שלא תמותו ממנת יתר. מדובר בקומיקס ישראלי. חילוני מאוד. בייחוד בפרק שבו מוסברת התוכנית האלוהית. כותב אותו סטודנט ממורמר שאוהב לעסוק בנושאים ברומו של עולם כמו: גיבורי על, לימודים, מסעות בזמן והיטלר. כן, שוב הוא, בדיוק כשחשבתם שתוכלו להיפטר ממנו. זה מצחיק. זה ציני וזה נשמע כאילו זה מתורגם מאנגלית, רק לא.

דוגמא למה שההוא למעלה (ג'וזף סמית) מתכנן לכולנו

———————————————————–

ארמדיל – הנה קונספט חדש באינטרנט: תרבות אחרת, דתית. וקומיקס? אדיר! הארמדיל זה מגזין חודשי שפעם ב..well… חודש, מפרסם ריכוז קומיקס על נושא חודשי, נגיד לדוגמא צבא, או אהבה, או רצח רבין. בכל מגזין מביאים כותבים קבועים וכותבים אורחים לתת את הטוויסט שלהם על הנושא. לפעמים זה יכול להיות פוליטי ויכול להיות שלא, אבל תמיד הכותבים באים ממקום אחר ממה שאנחנו רגילים, מקום דתי ולפעמים ימני, אבל תמיד חדש וטרי. באמת מעניין למצוא נקודות מבט חדשות לעולם. כן כן, לכן אני ממליץ לראות את הריאלטי TLV. או לקרוא את הקומיקס.

דוגמא לאבולוציה בנושאי הצבא

———————————————————–

בום פאף פאו אקשן! – קומיקס שלא ברור אם הוא חדש, או סתם מתעדכן בקצב איטי. בכל אופן- מדבור בפנינה עם שם אדיר. עידו הירשברג, שאני מפרסם פה את השם שלו כי אין יותר מדי תוכן אחר על הקומיקס, כותב על חייו של לוזר ממורמר ואימפוטנט שגר עם ההורים, ועסוק בלבוז לכל סוגי היצורים הקיימים, לפעמים בצדק, לפעמים מתוך שנאה עצמית, תמיד בצורה מצחיקה. מאוד. מה שיפה פה זה שהבחור אשכרה לא דופק חשבון לאף אחד, אבל באמת אף אחד, ויורד על כולם במידה שווה: חנונים כמוהו, בוסים עשירים, הכלבה שלו, ההורים שלו, ועל עצמו במיוחד.

דוגמא לאיך לבוז לכל סוגי האנשים (כולל עצמו) במידה שווה

הלועזיים

———————————————————–

♦ SMBC Club – מאחורי ראשי התיבות המטופשים האלו, עומד השם היותר מטופש Saturday morning breakfast cereal, אבל מאחורי השם הטפשי הזה עומד קומיקס גיקי ומקסים. מדובר בכמה בוגרי תואר בפיזיקה ופילוסופיה אמריקאים שהחליטו להתחיל לצייר קומיקס. כנראה הבינו ששוק העבודה לפיזיקה הוא או תעשיית החלל, ובפילוסופיה שוק העבודה מוגבל למקדונלדס. לכן הם התפשרו על תעשיית הקומיקס. ההומור גיקי להחריד, ולכן זה גם מצחיק להחריד (בצורה טובה כאילו). אבל גם הדיוטים יהנו מאוד מההומור. אדיוטים עד יותר. מדי פעם גם יש בונוס של סרטון מפגר. יאיי.

דוגמה נהדרת ללימודי היסטוריה

———————————————————–

♦ Amazing Super Powers – אחרי שהתעצבנתי על העובדה שבכלל אין כוחות על בקומיקס, הבנתי שמדובר באחלה של דבר. האיורים ממש מעולים, אבל החוש הומור הטפשי לעולם לא מאכזב. הפורמט בדרך כלל מחולק לשלושה, ותמיד בונה פאנץ בראשון, משעשע בשני וקורע בשלישי. אם יש רביעי אז גם מצחיק אני מניח. אה, ויש להם גם חיבה לא ברורה לשוטרים ושפמים, השילוב הכי טוב ששנות השמונים הביאו לנו.

דוגמה למקצוע משתלם

———————————————————–

♦ Maneggs – הוא אמנם כבר לא מתעדכן המון זמן, אבל בכל פעם שכן, הוא חגיגה של פארודיות טלוזיה, אגדות ומשחקי מחשב. הדמויות המוכרות לכן היטב יפתיעו שוב ושוב, כשתראו איך נוצר הבית של המכשפה מעמי ותמי, או למה סופר-מריו התאבד. הכי טוב לטעמי? הפרק שבו הA-Team נרצחים.

דוגמה לאיך מחזה מחול אמור להיראות

———————————————————–

♦ The Oatmeal – קצת קשה לקרוא לזה קומיקס, אבל לעזאזל, זה הדבר המצחיק ברשת מאז הסנאי הדרמטי. הקונספט קצת מפוזר, אבל הרעיון הכללי של האתר הוא להציע רעיונות או מדריכי הסברה, ולאייר אותם. נשמע בסיסי? חכו עד שתשמעו על "חמש סיבות שחזירים יותר מגניבים מכם", "איך לדעת אם החתול שלכם זומם להרוג אותכם" או "5 סיבות טובות מאוד לתת לדולפין אגרוף באף" (כולל "כל דבר שמחייך כל כך הרבה חייב לקבל תזכורת שהעולם הוא מקום אפל"). או בקיצור – המדריך לחיים נכונים.

דוגמא למדריך נכון. "7 סיבות להרחיק את הטירנוזאורוס רקס שלך מקראק-קוקאין"

———————————————————–

♦ hipsterhitler – הקומיקס הזה משחק על טריק אחד, אבל עושה אותו מעולה. היפסטר היטלר הוא בדיוק מה שהוא נשמע – היטלר היפסטר. בקומיקס מוכיחים שלהיטלר יש את כל המאפיינים של היפסטר מעצבן במיוחד – שפם מוזר, משקפיים גדולים, חוסר אכפתיות וחולצות מגניבות-מדי-עד-שהן-לא-מגניבות. חה חה "EVA 4 EVA". טוב נו, זה דיי מצחיק

דוגמא למשהו אירוני ומודע לעצמו

♦זהו חבר'ה. זה היה מספיק ציורים להיום. בפעם הבאה: גני שעשועים מומלצים. אולי.

תירס מועיל. ודברים. בפעם הבאה: במדבר.

4 בספטמבר 2010 - Leave a Response

♦ כן. אז זה. מלא זמן לא פירסמנו טור חדש, וזה כולל את הטור הקודם, שנכתב על- ידי הכוכב האורח, יוחאי מי-טל. הסיבות לכך הן שונות ומגוונות: כי חם, בעיקר. אבל אנחנו מבטיחים שכל זה ישתנה בקרוב מאוד. למה? כי אנחנו אוהבים לכתוב פה, ואוהבים שאתם, סליחה- את (אמא) קוראים את זה. אני כמובן מתלוצץ, בחודש האחרון לא היו לנו פחות מתשעה קוראים ביום, עשרה מתוכם נכנסו כי כאב להם בבטן והם חיפשו "תוספתן" בגוגל.

♦ אגב חיפושים בגוגל. כנסו לשם רגע ותכתבו "לינקים מפגרים". שימו לב שאנחנו במקום השני. וגם הראשון. אכן, סיבה מוצדקת לגאווה. אז הנה עוד מספר לינקים מפגרים. שימו לב שכל מילה מובילה ללינק אחר. לשמחתנו, אלו אפילו לא החיפושים הכי מוזרים שדרכם הגיעו לבלוג שלנו. הכיף הגדול עם בלוג קשקושים כמו שלנו הוא שבטווח שבין הביטויים המוזרים שאנחנו עשויים לרשום, לבין הביטויים המוזרים שסוטי האינטרנט עשויים לרשום – יהיו הרבה חפיפות. ולכן, הרי בפניכם מצעד הביטויים שבעזרתם הגיעו לבלוג שלנו דרך גוגל. אנחנו צריכים למצוא לשם שם קליט יותר. אז באופן בלתי מפתיע בעליל, עיקר החיפושים המצחיקים קשורים לציצים, וזה מגיע אילנו בזכות היותנו "הבלוג שידוע לשעבר בתור ציצים". ומה אנשים שמחפשים ציצים מחפשים? טוב, אז יש "גברים נוגעים בציצים של נשים", יש את המורה מאלכס חולה אהבה שחיפש "שדיים גדולות חשופות", יש סוטה אחד שרוצה לראות "חתול בתוך ציצי". לא ברור לנו מי חיפש את הדבר הבא, אבל היי, יש לנו מסר בשבילך – אתה שחיפשת את "שינוי צבע פיטמה" – לך תראה רופא. והבחור שאוהב בחורות שחורות? יש לך דרכים יותר קלות למצוא את זה מלחפש "שדיים חשופות באפריקה למען המלך" או "שדיים שחורים בפעולה". איזו פעולה הן יכולות לעשות לעזאזל? וכן, כל החיפושים הנ"ל אכן מחליאים אותנו, אבל לא כמו הבחור שחיפש "עדן אברג`יל כוסית". גם אתה צריך לראות רופא.

פוטומונטאז' של החיפושים בבלוג או פנטזיה מינית של אלי ישי

♦ ולמה אנחנו מספרים לכם על זה? חיפשנו לראות באיזה מקום אנחנו מדורגים תחת החיפוש "חוויות אנתרופולוגיות". התוצאה הייתה במקום התשיעי. זה לא באמת מעניין, מה שבאמת מעניין זו התוצאה שהופיעה במקום הראשון. הבלוג האהוב "לא יורדים מהעצים", מדובר בבלוג ירושלמי במקורו, שנכתב עד לא מזמן על- ידי שרית השקס, אשת אשכולות מודרנית ובחורה עם כל- כך הרבה תחומי עיסוק שזה מפחיד (גילוי נאות: הכותב התארח בביתה של שרית בקאוצ'סרפינג). כיום הבלוג עבר לידי רותם, שהיא אנתרופולוגית בנשמתה ובהכשרתה. בגדול הבלוג עוסק בחוויות הזויות בתחומים שונים מאוד אחד מהשני- החל מטיולים ודרך הפגנות, מסיבות וסתם אירועים הזויים שמתרחשים בארצנו הקטנה, ולא שמעתם עליהם, אך מה שמבדיל אותו כל- כך משאר אלפי הבלוגים הדומים לו היא העובדה שהוא לא תל אביבי. כמה מועיל וכיף שיש אתר כזה, שמזכיר לנו שיש מקום לשוליים ולרב גוניות גם מחוץ לבועה\ביצה, זה כל- כך הגיוני, הרי ירושלים היא עיר גדולה יותר מתל- אביב וודאי שמגוונת יותר. כן ירבו! אה, ותזכירו לנו בבקשה לסחוט אותם וירטואלית בחיבה בפעם הבאה. כן, גם אם רושמים "סחיטה וירטואלית" בגוגל אנחנו במקום הראשון. והשני.

ירושלים, כפי שהיא מצטיירת בעיני תל- אביביים.

♦ אה! אגב "סחיטה וירטואלית": לפני מספר שבועות פרסמנו שאנחנו סוחטים את זרוב! כן! ההיא עם הציצי.. כלומר- ההיא מ"מחוברות"! מאז לא מסרנו לכם עדכון, וחבל, משום שעקב האיומים שלנו היא פרסמה אצלה באתר לינק! כלומר- ככה היא כתבה לנו במייל, עוד לא נכנסנו לבדוק, משום שהאתר ורוד מדי. ניכנס כשיתכהה שם קצת יותר.

♦ ועכשיו למשהו מוזר: אורן כותב על מוזיקה. נכון, בדרך- כלל, כלומר.. תמיד, זה התפקיד של מתן, אך השבוע הייתי נוכח בהופעה כל- כך טובה שלא הייתי יכול להישאר אדיש. אני מדבר על טליה אליאב, זמרת בוגרת רימון אשר "גיליתי" במקרה לפני שנה. אני לא אתחיל עכשיו לנתח את המוזיקה שלה, כי זה לא התחום שלי, וקשה לי לכתוב ברצף על אותו נושא בלי לפתוח סוגריים (או לשנות נושא) ויש כאלה שעושים את זה טוב ממני- גיא חג'ג' למשל, וגם כתובת הפייסבוק שלה, זה בסדר, זה כמו שם עט. המופע הוא מתוך האלבום שיוצא בקרוב "דם שחור", חיפשתי סקירה כזו או אחרת עליו, אך טרם מצאתי- האלבום עוד לא שוחרר ולכן קשה למצוא ביקורת עדכנית על התכנים שלה. איזה כיף לכם! זה אומר שכדי לשמוע את הפלא הזה תיאלצו ללכת להופעה שלה. כרגע עוד אין תאריך להופעה הבאה, אז פשוט תיאלצו לחכות בסבלנות. עליה אפילו גימ"ל יפית הייתה ממליצה. בלי תשלום, כאילו.

♦ מכירים את תירס סקסואל? לא? חבל. מדובר בשני יוצרים מבית "דומינו גרוס" בשם טל (סקסי בוי) טירנגל ויורן (כן, זה השם שלו והכינוי הוא: סוכר חום) דוידי. יש כאלה שכינו אותם "tenacious d" הישראלים. מדובר בשני גברים שמנים. עם משקפיים. שאחד מהם הומו. והשני שמן. עם משקפיים. שכותבים ושרים שירים גאוניים בפיגורם, או מפגרים בגאוניותם. על היפ- הופ, על היטלר, על סקס, וכמובן על גברים שמנים עם משקפיים. לכו לראות. זה מצחיק.ומפגר. ולא היה לנו שום דבר מצחיק ומפגר במדינה מאז שאלון מזרחי פרש מכדורגל.

אזהרה! שתייה מופרזת של יין אדום יכולה לגרום לך להיות גבר שמן עם משקפיים! וגם לכתוב כיתובי תמונה ארוכים מדי, היי, עוד מעט נגמרת לי המשמרת.

על עצים, פילים ובני אדם.

19 באוגוסט 2010 - 2 תגובות

 

 

 

♦מפעם לפעם אנחנו צריכים לזכור שהבלוג הזה לא לא החצר האחורית של אורן ומתן, אלא הבלוג כתיבה של מנשר. ככזה, הוא המקום לכל תלמידי מנשר לפרסם דברים (ולבדיחות מפגרות, לינקים לא קשורים ומילות קישור גם). את הטקסט הבא לא אורן ולא מתן כתבו, ואת זה ניתן לראות לפי העובדה שהוא קוהרנטי, קריא, מעניין, חשוב ומחכים, שום תכונה שקרובה לקשקוש הרעיונות שלנו יש.

אז תודה ליוחאי מי-טל, תלמיד כיבה שנה ב' (כן, כבר) במנשר, על שהעשיר את הבלוג. בינינו, אין לנו מושג למה הוא מסכים שהטקסט שלו יופיע בין כל הקישקושים שלנו, אבל ניחא. ויתרנו גם להכניס תמונות מטופשות כי עכשיו אנחנו עסוקים בלהתפדח על הילדותיות שלנו. מה שכן, זה לא מונע מאיתנו להישאר ילדותיים, לכן – תמונה מטופשת במיוחד בסיום. קחו לעצמכם זמן, קחו לעצמכם רגע, קחו את הלפטופ לשירותים וקראו קצת על עצים, פילים ובני אדם/ יוחאי מי-טל.

———————————-

 

 

♦כל בעל-חיים באשר הוא, גם בני משפחת הצומח, מנהל שתי מלחמות מקבילות במהלך חייו- המלחמה החיצונית והמלחמה הפנימית. המלחמה החיצונית בולטת יותר ועל כן קלה מאוד לתיאור. זו מלחמת קיום. בעל החיים רוצה לשרוד, ולא סתם לשרוד, הוא רוצה לחיות חיי נצח. לפעמים, כמעט שעולה הדבר בידו.

חלק א': המלחמה החיצונית.

לאחרונה, גילו חוקרים שיח לומטיקה מלכותי, צמח נמוך ומתפרס, שכבר ראה יותר מחמש-עשרה מליון זריחות חמה (43,600 שנה). מדובר בצמח עקר לחלוטין, שמרבה את עצמו אך ורק באמצעות השרשה. במשך עשרות אלפי השנים שחלפו התפרסה הלומטיקה על פני קילומטרים רבים. למינים אחרים אסטרטגיה שונה. סרטן 'זנב החרב' לדוגמה, מעביר את הגנים המדויקים שלו מדור לדור כבר 400 מיליון שנה, למרות שנדיר שחיי סרטן אחד מזן זה יארכו יותר מעשור. סופם של רוב זנבי החרב להיאכל. בנקודה זו, הופכת המלחמה החיצונית למרתקת- הקרב האישי של כל יצור חי מול עולם שמנסה לגבור עליו בכל רגע נתון.

מהרגע הראשון בחייו, כביצית זעירה שנשתלה באישון לילה בבוצת הים, נוברים אחריו דגיגים רעבים. אם שפר מזלו והוא אכן בקע מן הביצית, הוא מבלה את ימיו כשהוא מתחבא עמוק בבוץ. בלילות הוא מגיח בחשאי, מנסה לאגור מזון תוך שהוא מתחמק מכרישים, ומצבי ים. למרות הקושי שבחייו, הוא  אינו מאבד את עשתונותיו. הוא סבלני. כבר ידע את בואם של דינוזאורים, עידני קרח, והטורף הנורא מכולם- בני האדם, והוא גם ידע את לכתם. סרטן זנב השור עולה בחשאי לחוף, תוך שהוא מנסה להתחמק מעיניהם החדות של ציפורי מים, שלא יתקשו לחדור את שריונו במקורן המחודד, כדי להטיל מאות אלפי ביציות שימשיכו את הדור ויישאו את הגחלת.

סיפור שמח בעולמו של סרטן זנב השור, מתרחש כאשר הסרטנית נאכלת על ידי שחף צעיר, רק אחרי שהספיקה להטיל את ביציה. סרטנית זו, תלך לעולמה גאה וזקופת קומה לאחר שתרמה את חלקה הצנוע במורשת שנמתחת לאחור בקו רציף עד לשחר החיים על הכדור. כמובן שבחיים, רוב הסיפורים נגמרים בטרגדיה. כל יום בחייו הוא קרב במלחמה אין סופית ומעולם לא תועד בטבע, סרטן ממין זה שמת בסיבה טובה. סופו הבלתי נמנע להיאכל. מן הטרגדיות הללו, שהן שכיחות בהרבה מהסיפורים השמחים, נולדת זירת הקרב השנייה.

חלק ב': המלחמה הפנימית.

כי לבסוף, אם הצליחה הסרטנית לשרוד את היום, היא מתחפרת בתוך הבוץ והולכת לה לישון. וכשהיא הולכת לישון, היא יודעת, שמחר יהיה אותו הדבר. היא יודעת שהסיכויים שלה נמוכים, שהליסטים רבים. היא מתחילה לריב עם עצמה.

"בשביל מה לצאת בכלל? עדיף לי כבר להישאר כאן. טוב בוצי מחיי. שאחרות יטילו את הביציים, מה אני צריכה את כל הסבל הזה? לראות את ילדי הטריים נקטפים בזה אחר זה על ידי דייגים שישתמשו בהם כפיתיונות לדגי צלופח ענקיים?"

יש מקרים שבהם הטרגדיות היומיומיות מפילות אותנו ליגון כה עמוק, שאיננו מצליחים להחלץ. הפילה סוזי, כבר בת שלושים ושש. היא החלה את חייה בערבות אפריקה, והועברה לכלא שבו נוהגים בני האדם לשמור חיות לטובת חינוך ושעשוע של ילדיהם הקטנים. סוזי בילתה בכלא בברצלונה את רוב חייה הבוגרים. החיים בשבי לא היו קלים, אך הסוהרים היו חביבים, והרעיפו עליה אוכל ואהבה. אבל מי  שבאמת החזיק את סוזי כל אותן שנים קשות, הייתה שותפתה לתא, אליס. החברות בין הפילות הייתה חזקה, וסוזי ידעה שיחד אם אליס, היא תאכל לשרוד את החיים נטולי החופש שהפיל העולם בגורלם. אך כשאליס מתה, נתקפה סוזי דיכאון כבד. במישור החיצוני, המצב נשאר זהה, אך כל ערב, כשעזבו הילדים והסוהרים, והותירו אותה לנפשה, סוזי החלה מאבדת קרב אחר קרב במלחמה הפנימית. יותר ויותר הייתה שנתה נודדת לאליס שרק זמן קצר לפני כן, ישנה שם לידה. יותר מכל, סוזי רצתה להצטרף למסעה של חברתה אליס אל אותו המקום העלום אליו הלכה. היא הפסיקה לאכול, החלה להשתולל ללא סיבה, ובאופן כללי מצבה הלך ודעך. אכן, התנהגות שכזו אינה נדירה בקרב פילים, אשר גם במסגרתם הטבעית בעדרי הבר, נוהגים לעצור על יד גופת חבר-עדר למספר ימים של התאבלות. במהלך ימים אלו, הפילים אינם אוכלים, ואינם נותנים לחיות טרף להתקרב לגופה. יתרה מזאת, פיל בר העובר על פני עצמות פיל (אף אם הוא פיל מעדר אחר) נוהג לעצור לרגע של התייחדות, לפני שהוא ממשיך בדרכו.

כך כל יצור בדרכו המיוחדת, חי את חייו ומנסה לנצח את צמד מלחמותיו. יוצר בריתות, מגלה אויבים, מקריב הקרבות, נוחל תבוסות, לעיתים שומר על נאמנות לעיתים דוקר מהגב. בסמל אחד מקוצר- מלחמה.

שימו לב שמדובר במלחמות פרטיות, ועל אף שיש נקודות ממשק, כל אחד ואחד נאבק בדרכו הייחודית. בצפון שבדיה, מתגוררת לה בשקט ובנחת אשוחית נורבגית אחת, שתשמש עבורנו דוגמה מרתקת. לאשוחית הישישה אסטרטגיה מיוחדת ונדירה- היא לוקחת את העניינים בקלות. ממרום ניסיונה, היא מצליחה להכניס הן את הקרבות  החיצוניים והן את הפנימיים, לפרופורציות. עוד נקודת ציון מזערית על רצף הזמן. היא נולדה בשלהי עידן הקרח האחרון לפני יותר מעשרת אלפים שנה. מאז, יום אחר יום, היא צומחת לה לאיטה. היא אינה מתרגשת מאימפריות בני האדם- היא יודעת שאלו בנות חלוף. אינה מתרגשת משינויי מזג אויר, היא מכירה בכך שהם שזורים בטבע הבריאה. היא נשמרת לה לעצמה, בפינה לא נגועה של העולם. נחבאת אל הכלים, האשוחית אינה מנסה לצמוח לגובהה- היא יודעת שהדבר ימשוך לכיוונה תשומת לב לא רצויה. במקום, היא משקיעה בקפדנות איטית ושיטתית במערכת שורשים מסועפת ועמוקה. גם אם יביא יומה של האשוחית סופת קוטב עזה שתשבר את הגזע הוותיק שלה, היא לא תתאבל, ובסבלנות אין קץ, תחל להצמיח משורשיה גזע חדש. אך יגיע היום וגם האשוחית הנורבגית העתיקה והקשוחה תחזה בשקיעתה האחרונה של החמה.

חלק ג': בני האדם.

דוגמה נוספת לדרך התמודדות מרתקת בזירות הקרב של החיים, ניתן למצוא בקרב בני האדם. כאן אני מוצא, שראוי להרחיב, מפני שאם לקחתם מזמנכם הצר כדי לעיין בדברים אלו, סביר להניח שתם עצמכם משתייכים לזן זה.

בני האדם, חיה ממשפחת הקופים הגבוהה (higher primates), התהוו בהדרגה למה שהם כיום בערבות אפריקה החל מלפני כמאתיים אלף שנה. מאז, הם התפשטו לכל יבשות העולם, מביסים על בסיס יומי כל יריב חיצוני שנתקל בדרכם. חיות טרף נוראיות, מגפות, תקופות בצורת וכפור לא לאדם. תוך זמן קצר, הוא הלך וביסס את שלטונו הבלתי מעורר על פני כדור אחד במערכת שמש אשר בקצה גלקסיית שביל החלב. הוא עשה זאת בעיקר בזכות העובדה שהשכיל לשכלל כלי מלחמה ממזרי ומתחוכם. המדובר כמובן בשפה.

השפה יש לה תחליט כפולה ומשותפת- קידוד לטובת תקשורת. יצירת סמלים המייצגים מציאות לטובת העברת רעיון או מסר מתודעה אחת לשנייה. בטעות, רבים חושבים כי השפה היא פרי יצירתו של האדם, אך לא כך הדבר. העברת מסרים ותקשורת דרך דרכי קידוד שונים קיימת עוד הרבה לפנינו. למעשה בעלי החיים מתקשרים אחד עם השני ועם סביבתם, לעיתים בדרכים שאיננו מבינים, משחר הקיום. ייחודו של האדם בכך ששכלל את דרכי התקשורת שלו. הוא הגיעה לרמה שיכל  להחליף רעיונות בקצב מהיר ולקיים עבודת צוות, ביעילות חסרת תקדים. פריחתו של האדם נולדה מתוך יכולתו לשתף פעולה ולהתאים את עצמו במהירות וביצירתיות לקרבות החדשים שמגיחים בפניו בכל רגע. אך האדם יודע שימיו קצובים- מאה שנים לכל היותר. על כן הוא דואג למצוא שותף מתאים, ויחד הם מביאים לעולם דור שימשיך את דרכם.

גם לאחר שהעמיד צאצאים, הבן אדם אינו מסופק. חיה נבונה זו יודעת שגם צאצאיה יאלצו לצאת למלחמה בעולם האכזר. היא יודעת שיתרונה היחסי בקרב, נטוע במהירות מחשבתה. על כן ההורים עמלים לא רק על סיפוק מזון והגנה לצאצאיהם, אלא גם על העברת הידע והשפה שנצברו בתוכם במשך 200,000 השנה מאז היגרו מהסוואנה באפריקה. אך הם אינם מסתפקים בהעברת הידע גרידא. הם דורשים מצאצאיהם לשפר, לחדש, להתעלות על הוריהם. עד כדי כך מובהק העניין, שפרט מבן משפחת האדם אשר זכה לראות במו עיניו את צאצאיו מתעלים על הישגיו, נחשב בעיני אוהביו ושונאיו כאחד לאדם שזכה לסיבה טובה, והוא אף מעיד על עצמו ברוב נחת כי "התלמיד התעלה על מורו".

מכיוון שהמציאות כבר הוכיחה חזור והשנה, שאין מערכת אחת שיכולה לעמוד לנצח, עלינו לחפש את הפרצה. ההיגיון אומר שגם מערכת הסמלים המורכבת והמיוחדת של האדם, לא תוכל להנחיל לו ניצחון מוחץ ובלתי מעורר. בסופו של דבר ישכלל האדם את נשקו עד לקצה גבול היכולת, ומשם תלך ותרד קרנו. בבחינה מדוקדקת מסתמן, כי אותו הנשק שהביא את בני האדם לשלטונם המרשים והמוחלט, הוא גם הנשק שעשוי להביא למפולות חוזרות ונשנות בזירת הקרב הפנימית. חרף הצלחותיו האגדיות של האדם בעולם הקרבות החיצוניים, בזירות הקרב הפנימיות, ישנה נטייה אנושית מובהקת לחולשה.

חלק ד': מלחמותיו הפנימיות של האדם

ואכן בלילה, כל אדם שם את ראשו על הכר. למי לברכה ולמי לקללה, מלחמות היום הסתיימו. מן הראוי היה שישים את נשקו הסודי בצד, וינוח. אבל במקום, השפה ממשיכה לפעול, והאדם מוצא את עצמו מנתח לאחור את אירועי היום שעבר. מוטרד מאפשרויות המחר הוא ממהר לבנות באמצעות השפה מודלים לתרחישים עתידיים, וממהר להכיל עליהם את לקחי העבר. כל זאת בניסיון נואש למצוא את דרך הפעולה הטובה ביותר בסיטואציה בלתי אפשרית. למחרת, כשהוא מיישם את מסקנותיו, הוא מגלה שהן היו מוטות. הוא לא לקח בחשבון את כל הפרמטרים. מובס הוא חוזר בחזרה למיטתו בסוף היום, ומנסה לחשב ולהבין, היכן טעה. וכל החשיבה הזו, היא גובהה ממנו מחיר. הוא לא ישן טוב, לפעמים גם אין לו תאבון. הוא כל כך מוטרד שאין לא חשק לעשות את הדברים שהיה רגיל לעשות גם ללא מאמץ רב. ולא רחק היום שבו האדם מתחיל לכעוס.

בהתחלה הוא כועס על זה שעומד בדרכו. הוא משכנע את עצמו, שמדובר בגורם נרשע שמטרתו אחת- להביא לכישלונו. אבל הכעס טבעו להתפשט ומהר מאוד הוא מוצא את עצמו כועס גם על אלה שהיו לפנים בני בריתו. בבסיסו, לכל כעס יש מקור אחד. הוא מתחיל מאדם בודד שנוחל תבוסה אחר תבוסה בקרב החיצוני. חרף כל ניסיונותיו ההרואיים הוא ממשיך להפסיד. למעשה האדם כועס ראשית כל על עצמו- על כך שלא השכיל לגבור. במצב זה, מפתח האדם ייאוש, ונותן לשפה לגרור אותו עמוק למצולות. הוא מוקף בתסכולים של הקרבות החיצוניים של חייו עדי כדי כך שהוא נבלע וטובע בתוך עולם פנימי של כעס, עצבות, מרירות, וחוסר תקווה. כל אלו, תולדה של חוסר יכולתו של האדם  לקחת צעד אחורה, להפסיק להילחם, ולנוח.

סיפור שמח בחייו של אדם, מתרחש כאשר בהנץ החמה על לילה חסר שינה, הוא מנער את דאגותיו, שוטף פנים, ויוצא לפגוש את היום שניצב מולו. בין אם בנחישות ובאמונה שהפעם יחזור מנצח, ובין בהשלמה כנועה שהיום ינחל עוד תבוסה קטנה. יש גם סיפורים עצובים, שבהם מגייס האדם את כל תושייתו ויצירתיותו המפורסמים בכדי להתקין מיני תחבולות שמטרתן אחת- לוודא שתבוסת אמש, תהיה האחרונה שיחווה. תולים, קופצים, יורים, מרעילים, מרסקים, ומטביעים הם את עצמם לדעת. השפה שוכללה בידי האדם למערכת סמלים מורכבת ומסועפת, שנועדה לתקשר בו זמנית עם העולם החיצוני, ועם מערכת הרגשות הפנימית, אלא שפעמים רבות נשק משוכלל זה הופך בידי האדם לחרב פיפיות שמביאה את סופו. בהפסידם בקרב האחרון והסופי מול עצמם, רוחם אינה נופלת. הם מתנחמים בכך שלפחות עבורם, המשחק נגמר, ובעצם עובדה זו הם רואים את ניצחונם. כמובן שהלומטיקה המלכותית, סרטן זנב החרב, והאשוחית הנורבגית הישישה, יודעים שלא מדובר לא בניצחון מוחץ ולא בתבוסה כואבת, אלא בסך הכל בעוד חולייה קטנה בשרשרת ארוכה של עליות וירידות.

אך ישנם גם מקרים נדירים ומיוחדים, בהם בידיים מיומנות, נעשה שימוש במערכת הסמלים לבניית תובנות פנימיות שעשויות לגשר בין שתי העולמות, ואף להתעלות מעליהם לכדי ראיה הוליסטית יותר של ההתרחשות הכוללת סביבנו ובתוכנו. במקרים מיוחדים אלו, זוכה האדם לניצחונות בקרבות הפנימיים. למרות שכל ניצחון שכזה הוא פרטי, והושג באופן אישי, ניתן לסווג את הניצחונות הללו  תחת שתי אסטרטגיות מרכזיות.

את האסטרטגיה הראשונה, ניתן לכנות 'ההתעלמות'. במסגרת שיטה זו, מפנה האדם עורף מוחלט לקרבות הפנימיים, ומתרכז אך ורק בקרב החיצוני. כפי שקורה פעמים רבות, גם כאן ניתן להיווכח כי השפה מפשטת את המורכבות האמיתית שמאחורי הכתוב. למעשה, הצלחה באמצעות שימוש באסטרטגית 'ההתעלמות' בלבד נדירה ביותר, משום שהאויבים של העולם הפנימי, אינם מרפים בקלות. הם נאחזים בתודעתו של האדם ולוחשים באוזנו מנטרה קבועה "יש עוד משהו". ברוב המקרים, האדם מנסה להתעלם, ובכך רק מעצים את המנטרה. הוא מוצא אותה בכל מקום ובכל פינה של חייו, עד שהוא נשאב בחזרה אל תוך הקרבות הפנימיים. אם זאת ישנם מקרים נדירים של אנשים המצליחים להציף את עצמם באופן מוחלט בעשייה היומיומית. בדרך כלל העשייה של טיפוסים אלו כוללת חקלאות, בנייה, ועבודות פיזיות שונות, אם כי היא יכולה לכלול כל דבר שהוא. מרבים לכנות פרטים אלו  'אנשים פשוטים' על אף שהישגם הנדיר, אינו בר השגתו של האדם הממוצע.

את האסטרטגיה השנייה נכנה 'התעלות'. שם זה מייצר מייד קונוטציות מתנשאות, ולכן אבהיר מראש שלא מדובר בשיטה טובה או מוצלחת משיטת 'ההתעלמות'. בסך הכול מדובר בגישה שונה שנוחלת את אותם מספר ניצחונות ומפלות (כאשר גם במקרה זה- מספר המפלות עולה בהרבה על הניצחונות). שיטה זו נוקטת בהסתכלות מגבוהה על שתי הזירות הפנימית והחיצונית, ואיחוד של שתיהן לכדי זירות קרב מקבילות המתקיימות תחת מסגרת של מלחמה אחת בלבד. ה'מתעלים' מנצלים תובנה חדשה זו לטובתם, כאשר הם משכנעים את עצמם שהכול במסגרת המשחק. מעין ריקוד ענק שבו משתתפים כל מעשי הבריאה, תוך תנועה מתמדת. התובנה גורסת כי המצב התמידי הוא שינוי, ובכך הם למעשה אינם אומרים דבר, שהרי שינוי אינו יכול להיחשב למצב.

מהו שינוי? מתי ניתן לומר על משהו שהוא משתנה? באו וניקח כדוגמה, את הזרעים המיוחדים שפיתח ד"ר פול ווליאמס, כדי לעזור לנו להבין את המהות של שינוי. ווליאמס לקח זרעי 'לפת-בר', צמח המשמש לירק, ולשמן בעולם החקלאי, והנדס אותם גנטית לכדי מוצר הנקרא- "fast plants" מוצר המשמש להוראה בבתי ספר. מדובר בצמח חזק, עמיד, ובעיקר מהיר גדילה, שיכול לגדול בתנאים הקשים של מעבדת בית ספר פשוטה- אדנית ונורת פלורוסנט. גודלו הפיזי, אינו האלמנט המרשים, אלא המהירות שבה זרע שהונבט, גדל לכדי צמח שמוציא זרעים חדשים. את כל מעגל החיים המלא של צמח רגיל, משלימה הלפת של ווילאמס, בעשרים ושמונה יום בלבד.

באו ניכנס לאחת מכיתות המדעים, ונבחן מקרוב זרע אחד מפרי יצירתם המשותפת של העולם כולו יחד עם ד"ר פול ווילאמס. הזרע עצמו הוא קטנטן. הרבה פחות ממילימטר. אבל הוא לא מתרגש מהעובדה הזו, מכיוון שהוא יודע שהוא בלבד צופן בחובו את הקוד הסודי לעתידו המדויק של הצמח. הוא עתיד להיות צמח קטן, שיחיה חיים קצרים ביותר. בתוך כמה ימים של השקיה, עובר הזרע הקטנטן שינוי מדהים. הוא הופך מנקודה קטנה, למערכת מסועפת של שורשים ושל עלים היונקת ללא הפסק אנרגיה מאור השמש ומשדי האדמה עצמה. בתוך שבוע נוסף, המערכת כבר בשלה לכדי צמח בוגר- מערכת גבעול מרכזית, וקבוצות עלים בריאות סביב. גם מערכת השורשים מתבססת, והצמח עכשיו מרגיש מספיק ביטחון בעולם, כדי להתחיל לעבוד על הדור הבא. תוך ארבע-עשר יום מרגע הנביטה, אותו זרע זעיר הפך לצמח בשיא פריחתו. את הימים הקרובים, מנצל הצמח לחיזור אגרסיבי אחרי מיני חרקים שונים. הוא מפתה אותם בממתקים של צוף וריחות טובים לבקר בפרחיו. אלה ייאותו כמובן ברצון, ובמעופם מפרח לפרח, יעברו את צמח הלפת הפורח. עכשיו יחל תהליך ארוך שבו יתנפחו שחלות הפרחים לכדי תרמילים, שיתייבשו בהדרגה עד שהצמח כולו יקמול, נושא בתרמיליו מאות זרעים זעירים הכמהים לנבוט. בהחלט ניתן לומר, שתוך עשרים ושמונת ימיו הקצרים הוא בהחלט עבר שינוי  מהותי. הוא הפך מזרע קטנטן, לצמח בוגר שכבר הספיק להעמיד צאצאים רבים לעולם.

אך התבוננות מקרוב על השינוי מגלה תמונה שונה. כל אחד ואחד ממאות הזרעים, הם גרסה גנטית זעירה של הצמח. גרסה כמעט זהה בכל הפרמטרים לאותו זרע זעיר שהתחיל את כל התהליך. נקודת המוצא הסופית של כל תהליך השינוי הרדיקלי שעבר הצמח, רק מביאה אותו בחזרה לאותה נקודת ההתחלה. לכן ניתן לומר כי שינוי היא מילה כל כך מוזרה בנוף הסימבולי, שכן שינוי אינו מתאר מצב, אלא תהליך שבו מתוך דבר אחד נוצר דבר אחר, אלא שברור וידוע מראש, שגם אותו דבר חדש לכאורה, יחזור בתורו לדבר הראשון ממנו הגיע.

באו נחזור לרגע, לידידינו המתעלים. אלו טוענים כי הכול נמצא בשינוי. בכך הם למעשה אומרים שאנחנו וכל עולמותינו, מתקיימים תמיד בתוך מעגל מתמשך של בנייה והריסה. אם כך, מה הטעם להילחם? שואלים אותנו המתעלים. עדיף לתלות את השריון, לכתת חרבות לעיתים, להישען לאחור בצל גפן, ולאהוב את הכול ואת כולם. שהרי בראייתם הרחבה, כולנו נמצאים בתוך אותו המעגל של צמיחה וקמילה. הם יאמרו לנו הלוחמים, כי בעצם ניצחונו של יום אנו מקרבים במו ידינו את תבוסת המחר. באותה הנשימה הם מוסיפים שהתבוסה של מחר היא זו אשר תזרע זרעים לניצחון של מחרתיים.

מבין החובבים של אסטרטגיה זו, נמצאים שתי טיפוסים מעניינים- הפסיכיאטר קרל ה. פריברם, והפיזיקאי דוד באום. שני חוקרים אלו, הגיעו כל אחד מכיוונו למודל אלטרנטיבי לתיאור הקשר שבין תודעתנו הפנימית לבין היקום סבבינו. המודל ההולונומי לפסיכוס האנושי, הוא מודל פרי עבודה מחקרית ומתמטית-תיאורטית משותפת של פריברם ושל באום. על פי מודל זה מתקיים קשר הדוק בין התודעה האישית לבין היקום כולו. את המתמטיקה והפיסיקה של העניין, אני מודה שלא הבנתי (אם כי החכמים שביניכם מוזמנים לנסות להבין בעצמכם), אך אני מוצא כי את ההשלכות המעשיות קל ביותר לאינטואיציה האנושית לקבל.

ובכן מה הם אותם ההשלכות? כדי לעזור לנו להבין, באום בנה מודל מתמטי וויזואלי של היקום כולו. מודל זה מתאר פרקטל הולוגרמי אין סופי. ככל שנתקרב למבנה הפרקטל, נגלה שהוא מכיל בחובו עוד ועוד חלקים הזהים לתמונתו הגדולה. בתרגום לעולם שסביבנו, פירוש הדבר שכל אחד ואחד מאיתנו מתקיים על ידי ומקיים על ידי תודעתו את העולם שסביבנו, שהוא פרי תודעתם הכוללת של כולנו. כלומר תודעה אחת מורכבת ומסועפת מקפלת בתוכה את היקום הקוונטי כולו (ואולי אף יקומים נוספים, אין לדעת). ברגע שמגיעים לתובנה שכזו, האדם הנבון מהר מאוד מגיע למסכנה, שלמעשה, אין מלחמה. שכן כלל ידוע וצרוב הוא שעבור מלחמה דרושים שני צדדים.

משחר האנושות קמו מדריכים רוחניים דגולים, שניסו להפיץ תורה זו, לפעמים אף באופן מוצלח ביותר. כאשר גילו המערביים הראשונים את יבשת אמריקה, הם גילו שם תרבות החיה על פי קונספציה שונה לחלוטין של מושג הזמן. שבטים אלו חיו את חייהם על פי זמן מעגלי. הם ראו את המציאות כמתקיימת במעגל מתמשך של עונות. החיים הולכים ובאים ברצף קבוע ויוצרים בדרכם פעימה אחת חזקה. מאברהם אבינו דרך ישו, בודהה, מהתמה גנדי, והדלאי לאמה, קמו אנשים רבים שקראו לנו להכיר בתודעה המשותפת הגדולה של כולנו. להכיר במקורנו המשותף, להכיר באחדותנו, לראות את התמונה הגדולה. הם קראו להכנסת אורחים, ולאהבה (אף של אויבינו), בד בבד הם התריעו כי דבר אינו מתקיים לעצמו, אלא נמצא ביחסים הדוקים עם העומד מולו. אך כשם שהנציגים הנערצים של אסטרטגית ההתעלות מרוממים את רוחנו ומפיחים בה תקווה, הן גם עשויות לסמן את המפולת של האסטרטגיה.

בחינה זריזה של ההיסטוריה האנושית הקצרה, מלמדת שכל רעיון של אחדות מגיע לכדי סוף דומה. הוא אמנם מצליח לאחד, אך לא את כולם. רק חלק. אז נוצר מצב שבו כולם בטוחים, ויודעים שיש רק אמת אחת, אלא שאינם מצליחים להסכים ביניהם לגבי הסוגיה- איזה צד מחזיק באמת הנכונה. ברגע שיש חלוקה לצדדים מבוצרים, משוכנעים ומשולהבים, השדה מדושן ובשל להצמיח קרב חדש.

הצלבנים התכתשו עם המוסלמים במשך מאות שנים. אלו טענו שיש רק אלוהים אחד, ולאלוהים זה בן, ששלח ברוב חסדו אלינו, כדי להציל את כולם. הבעיה היא, שלא כולם הקשיבו. המוסלמים מצידם הסכימו עם יריביהם הצלבנים בעניין האלוהים, אבל היו להם חילוקי דעות בנושא הבן. הם הציעו כמובן משיח חלופי. היהודים, שהולידו את שני הרעיונות גם יחד, חטפו משני הצדדים, למרות שבתפיסה היהודית, כולנו בניו של אלוהים, ואין שום סיבה שלא יהיה מקום לישו, מוחמד, וכל משפחתם המורחבת תחת מטריית הבריאה של טובו הגדול.

כמובן שהצלבנים והמוסלמים שבשטח, לא חשבו על כל העניינים האלו. לא כי היו חס ושלום חסרי יכולת לכך. אלא מפני שברגע שנכנסים בחזרה לתוך הקרב, הוא שואב אותך מטה ופנימה. כי הצלבן הפשוט, שישן על הארץ כבר שנתיים, מה מעניין אותו כל הפילוסופיות הללו? הוא רוצה קודם כל לחיות. לשרוד את היום. אם אפשר, ישמח גם לשרוד את כל הדרך בחזרה לאירופה. לחזור לראות את האשה. אבל אם תרשו לו להתחצף, הוא רוצה להוסיף עוד בקשה קטנה, לחזור עם כסף, אוצרות, אדמה, עבדים. מה כבר הבן-אדם מבקש? הוא רוצה לחיות את חייו בנוחות, והוא יודע שכל הפילוסופיות הרוחניות לא יועילו לו בכדי לעשות זאת. אלו נחמדות לזמנים של שלום. לאותם נקודות רגיעה זעירות שבהם מתייחד האדם עם עצמו ועם הטבע. לימי שישי, שבת או ראשון. אבל הצלבן הפשוט יודע, שהעולם סביב מתנהל על פי חוקים של חול. וברוב הימים החול נצבע באדום, השאלה היחידה שנותרת פתוחה היא, בדמו של מי.

חלק ה': ואם מה זה משאיר אותנו?

אנחנו בני האדם הצלחנו לשכלל את שיטת הייצוג הסימבולי של העולם (שפה מדוברת, מטמתית, מוזיקלית ועוד) עד כדי כך, שגילינו דברים שאנחנו לא מצליחים להבין. דמינו לעצמכם גור כלבים צעיר שאוהב את בעליו מאוד. הבעלים מנסה ללמד אותו את הפקודה 'שב'. אבל הכלבלב אינו מבין. הוא מביט בבעליו בעיניים משתאות. כל שאיפותיו בעולם לרצות אותו, אך אינו יודע כיצד. אולי יום אחד נזכה להבין באמת את ההשלכות של אסטרטגיית ההתעלות, ונדע להישען לאחור בנחת מוחלט. אולי יום אחד נצליח להקיף את עצמנו באופן מוחלט בעשייתנו. אבל עד אז, סביר להניח שכולנו נמצא את עצמנו באיזושהי נקודה באמצע. בתנועה מתמדת מקיצוניות אחת לשנייה ובחזרה. לפעמים עסוקים מדי בקרבות עם עצמנו, לפעמים מתרכזים בעולם שבחוץ, לפעמים מתיישבים לרגע וחושבים על התמונה הגדולה,  אבל בדרך כלל, אנו מנסים לנהל במקביל את כל הקרבות גם יחד.

אם המזל אינו מתערב באופן בוטה, הניצחונות בקרבות החיצוניים שמורים בדרך כלל לחרוצים, למהירים, לחזקים ולנחרצים, ואילו הניצחונות בקרבות הנפש, שמורים לנינוחים, לשלווים, ובעיקר לאלה שיודעים  לחייך ולגרום לאחרים לחייך. לגבי הניצחון הכולל, שליטה בשתי זירות הקרב במקביל, קשה יותר לתת שיפוט. ויש לסיים בחוסר מסכנה בעניין, מכיוון שהאמת היא שאיני יודע דבר. האם הניצחון המוחלט אכן יתכן? בוודאי שמעולם לא חוויתי זאת באופן אישי. עם זאת הייתי מוכן להמר, שגם ניצחון שכזה, מהווה תחנה זמנית בלבד.

לקריאה נוספת:

תיאוריות מוזרות ופיתוחים של האדם:

17. http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%A4%D7%94

18. http://yeda.eip.co.il/?key=371547122

19. http://en.wikipedia.org/wiki/Holonomic_brain_model

20. http://en.wikipedia.org/wiki/Implicate_order

21. http://en.wikipedia.org/wiki/Karl_H._Pribram

22. http://en.wikipedia.org/wiki/David_Bohm

23. http://en.wikipedia.org/wiki/Holographic_principle

24.   http://aboriginalrights.suite101.com/article.cfm/linear_vs_circular_logic

25. http://arjournals.annualreviews.org/doi/abs/10.1146/annurev.an.21.100192.000521

26. http://www.iupress.indiana.edu/catalog/product_info.php?products_id=120916

27. http://en.wikipedia.org/wiki/The_Big_Lebowski

28. http://nobelprize.org/nobel_prizes/peace/laureates/1979/teresa-bio.html

♦ ותודה ליוחאי. שרדתם עד לכאן? נהדר. ד"ש לעדן אברג'יל

הדבר היה ככה

30 ביולי 2010 - 2 תגובות

– כן. אז אתם (על מי אנחנו עובדים? אתה) בטח שואל\ים את עצמך\ם לאן נעלמנו? אז ככה: אורן היה בשמירת שער בקיבוץ (זה מין שריד אבולוציוני של התנועה הקיבוצית המתפוררת, הי! קצת כמו התוספתן בגוף האדם) ומתן כאמור, לא הספיק להיגמל מהסמים הקשים בהם היו היה שקוע בפוסט השני, וכבר נכלא במרתף (ראה פוסט קודם על הפסטיסוויסי). לאחר שיצר מסורית מעצמות עכברושים הוא השתחרר והנה הוא כאן. הוריי!

– אז מה יהיה לנו בסופ"ש הזה? המדור סחיטה וירטואלית ממשיך, כשהפעם הקורבן התורן, או התורנית היא זרוב. יהיו כרגיל מלא לינקים מפגרים. (נכון אתם חוששים ללחוץ? בצדק) אבל אנחנו רוצים לפתוח עם אירוע, שנכנס אצלנו בול לקטגוריה של "חוויות אנטרופולוגיות": ערב ההקרנה של ניצה ולחם. רגע, בוא נפתח את זה בפסקה חדשה.

ערב ההקרנה של ניצה ולחם: זה ממאיר

או. הנה. כאמור, אתמול בערב, בלב תל אביב, התקבצו 201 אנשים (199 כיסאות באולם+שני המנחים) כדי לצפות במערכונים. מפגרים. מאוד. ומצחיקים. נורא. למי שעוד אין מושג על מה אני מדבר- הנה קצת רקע: ניצה ולחם הם בעצם רועי כפרי וניב מג'ר, שני עורכים בflix, מבית "תפוז", שיום אחד, בלי שום סיבה, התחילו לצלם מערכונים מפגרים בצורה נפלאה, או נפלאים בצורה מפגרת ולהעלות אותם לדף הבית שלהם. כמו שבדרך כלל קורה במקרים כאלה (חוץ מבמקרה שלנו) הם הפכו תוך זמן קצר, שנה שנתיים לכל היותר, לקאלט. חובבי נונסנס ואנשים שעברו כריתת אונה מכל הארץ החלו ליצור באזז ואתמול נפל דבר כשמאתיים אנשים מאותם כרותי אונה, ביניהם גם משה פרסטר, יובל סגל וכמובן מאיר שלו (שהוא הנמסיס של הגברת הזו, וגם של הגברת הזו) הגיעו לערב הזוי במיוחד בו הוקרנו מיטב המערכונים, קונדומים הולבשו על מיקרופונים וכמובן- נוגן ההימנון הלאומי. אגב, מאיר שלו הגדיל לעשות ואף עלה לברך, ולהשתתף במערכון שהוקרן, ובטח יעלה בקרוב לאתר. אה! נכון! הנה הלינק לאתר שלהם. חשוב. נראה לי שזהו. דבר אחד אחרון- לא ברור עם מי הם היו צריכים לשכב בהנהלת קולנוע לב, אבל הערב היה חינם. כאילו, כולל הכל- הבירות, הפופקורן, הקולה והכניסה. הכל בחינם. איך לעזאזל הם עשו זאת? קסם. ואנחנו אומרים- כן ירבו ערבים מטומטמים* כאלו בארצנו חשוכת הטמטום החיובי. ניצה ולחם- אנו מצדיעים לכם!

*הערה: יש ערבים מטומטמים בארץ, אבל גם יהודים מטומטמים. במערכת תוספתן לא גזענים.

לחם (מימין) וניצה (במרכז)

סחיטה וירטואלית 2: יותר סחיטה, יותר וירטואלי.

חזרתו של המדור שכל האינטרנט פוחד ממנו. מוחהחהחה! למי שלא היה פה, ולמי שהיה פה אבל לא נמצא פה עכשיו, המדור "סחיטה וירטואלית" הוא מעשה רובין- הודי אינטרנטי בו אנחנו, הבלוג הקטן והחלש גונב קוראים מבלוגים גדולים וחזקים, ועל הדרך גם עושה צחוקים ושורף את כל הגשרים האפשריים בבלוגוספרה הישראלית. כאלה אנחנו- לא מפחדים, חסרי עכבות, בעלי חוש צדק מפותח ומטומטמים. ממש ממש מטומטמים. בפעם שעברה הנסחט התורן היה גיא חג'ג', והיום אנו מטרידים את לא אחרת מאשר זרוב. ההיא מזרוב. קום, וממחוברות, ומעוד כל מיני מקומות. בעוד אתם קוראים שורות אלו מייל חלקלק עושה את דרכו אל אליזרין המסכנה (אגב, השם "זרוב" באמת יותר טוב מאליזרין? לא בטוח, לא בטוח בכלל) שעקב חוקי הג'נטלמניות הנוקשים של הבלוגוספירה תיאלץ לתת לינק תחת לינק. מה הקאץ'? אז זהו, שאין קאץ'. זו תוכנית משלמת, פשוטה, וחסרת פגמים. אלא אם היא תתעלם ולא תיתן לנו לינק חזרה. ואז יהיה באסה.

על ההיא מימין כבר אפשר לסמן איקס. מירי חנוך וליאת בר- און, אתן הבאות בתור!

תדר בחדר. כאילו, בחוץ.

ולסיום, תהיה פילוסופית: אם תרבות מלווה בהמון המון בירה, האם היא עדיין תרבות? התשובה: אלוהים אדירים כן. בטח עד כשמדובר במוזיקה. אז חברי קולקטיב הדיג'ייז TABAC עלו על קונספט גאוני: פאב יחד עם רדיו. בארדיו אם תרצו. אבל למה שתרצו את זה? טוב, קודם כל, הכיף חסר הפשרות של להשתכר בצהריים. שנית, המוזיקה המעולה שתעבור לכם באוזניים במקביל. ברדיו תדר משדרים מיטב אנשי המוזיקה הישראלית, כמו אנשי הקצה קוואמי ונדב רביד, לאון פלדמן, שגם הוא סוג של איש קצה ותותח שדרנות באופן כללי, גיא חג'ג' (זוכרים?), כהן@מושון, סוליקו ועד ועד ועד (וגם בירה. טוב, מכבי).  ולפעמים גם דברים יותר אקראיים כמו לתת לקרולינה הנפלאה להתפרע, או לעוזי נבון לחגוג עם תוכנית משנות ה70 (שהקליט לפני יומיים). גם מתן קיצ'לס המינשריסט שם, ככה שאפילו יש קשר אפוף לבלוג הזה (מה שלא ימנע מאיתנו לקחת קרדיט על ההצלחה הזו). הבאר בהר סיני 5 (הרחוב, לא ההר עצמו). אם סתם בא לכם לשמוע רדיו טוב, גם האתר עצמו יהיה מעולה. אבל מה? כל החגיגה הזו היא רק למשך 120 יום, ונשארו רק 89! ההצעה מוגבלת בזמן ואינה כוללת בני משפחות של אנשים שלא כלולים בהצעה. בויאה!

מנשר – בלוג מחלקת כתיבה:בתי מלון, תבלינים עתיקים וסחים.

16 ביולי 2010 - Leave a Response

הפרסומת שאתם רוצים לעשות.

לפעמים, אפשר למצוא אנשים מוכשרים ומבריקים בכל התחומים, גם בעולם הפרסום הציני והאפל (היי קחו אותנו! אנחנו רוצים עבודה שאשכרה יש בה כסף!).  לאחרונה יצא קמפיין בארה"ב שמוכיח שעם כותבים טובים, שחקן מעולה ורעיון טוב, אפשר ליצור את הקמפיין הפרסומי הטוב בעולם. Hell yeah!.

אולד ספייס היא חברת מוצרי טיפוח לגבר ותיקה בארה"ב, שחיפשה דרך להתמודד עם התחרות שהגיע מהמוצר המתחרה – Axe. וכך, הם ניסו להבין איפה עומדת התחרות. אקס רוצים לגרום לגברים לחשוב שהמוצר שלהם יביא להם בחורות? אולדספייק רוצים לשכנע את הנשים, שהן רוצות שהגבר שלהן יריח מאולדספייס. איך? בעזרת "הגבר שהגבר שלכן יכול להריח כמותו".

רוצים גם לעשות את זה? בבקשה, הוראות הפעלה: קחו גבר (אייזעה מוסטפה. אזהרה, המציג עשוי להיות ערבי) שנראה כמו הפנטזיה של כל אישה בכל מקום בכל העולם, ושימו אותו מגבת. בלבד. עכשיו צלמו פרסומת בטייק אחד (בחיי) ועם מינימום התערבות ממוחשבת (בחיי, רק הבקבוק מהיד זה ממוחשב), וצלמו את פרסומת הסופרבול הטובה בהיסטוריה.

סיימתם? הפכתם ללהיט? יופי, עכשיו כדי לחזק את המוצר, בקשו מהקהל בבית האינטרנט לשאול את הגבר גבר הזה שאלות, כל שאלות. הרבה שאלו? מעולה. צלמו מעל ל100 סירטונים בני חצי דקה עד דקה שבו הדמות שלכם עונה לכל אחת מהשאלות, והעלו לעמוד שלכם. עשו את זה מצחיק כל פעם מחדש, ותנו לאנשים להתמכר. המתינו בשקט לתהילת עולם.

מערכת "התוספתן" אינה אחראית לכל התפוצצות שרירי הלב של הקוראות. עמכן הסליחה.

ההתפרעות הזאת יצאה מפרופורציות כשהוא מגיב לטוויטים מאנשים רגילים, סלבס כמו כריסטינה אפלגייט, רוז מק'ראו ואליסה מילנו, ובשלב מסויים, אפילו מגיב לבת האמיתית שלו (ששואלת איך זה שהוא נראה כמו אבא שלה, ומקבלת תשובה שאומרת שאבא שלה הוא שחקן כושל) ואף מגיב לעצמו. כן, הם פסיכים. כן, אנחנו אוהבים את זה.

רוצים דוגמא? אוקי, מישהו שאל אותו את השאלה עתיקת היומין "מה היית עושה אם היית בחדר אחד עם נינג'ה ופיראט". תשובתו להלן:

"טוב, למעשה מצאתי את עצמי בסיטואציה הזו מספר רב של פעמים. זה בעייתי כי הנינג'ה והפיראט הם, באופן מפתיע, בני ברית. מי ידע? מצאתי שזה הכי טוב לטפל קודם כל בפיראט, רק כי כולם יודעים שנינג'ות הם בלתי נראות, ולכן קשה תמיד למצוא אותן. ברגע שהפיראט גמור, אני בזריזות מחליף לבגדים שלו ורטיית העין שלו (שם רטיית עין). אז, הנינג'ה נהיית מבולבלת בן רגע, וחושבת שאני בן ברית. אני בזריזות מוריד את חולצת הנינג'ה של הנינג'ה ומסובב אותה לצורת שוט. אני אז מצליף בו עם חולצתו שלו עד מוות. כי אין דבר יותר מביש מלהיות מוצלף למוות ע"י חולצת הנינג'ה שלך. כולם יודעים את זה".

אז איך זה? מעולה. אני נשבע בחיי שראיתי את כל הסירטונים, מה שמוכיח שאין לי חיים, מה שמבטל את הטיעון המקורי שלי. מבולבלים? גם הבחור הזה.

♦ סחים, הם גם באינטרנט עכשיו.

לאחרונה עולם האינטרנט הקטן שמדינתנו שוצף וקוצף עקב הקמתו של בלוג קטן ו(לא כל כך)חביב שנושא את השם "סחים, הם בכל מקום". Well, הם באמת בכל מקום. הבלוג, שלאוו דווקא מתייחס בכותרת לסחים בהקשר של סמים, מביא דוגמאות לכל מה שהוא "הישראלי הטיפוסי, הפוליטקלי קורקט וחסר המודעות" כהגדרתם.

כנראה שזה דיי מדויק, אבל בטוח שזה מצחיק. זה אמנם פוגעני, בוטה וטפשי להחריד, אבל כן, גם מצחיק. אגב, הבדיחה על חשבון כולנו, כמו שהוכיח פוסט מסויים שצחק על אירוע שבו השתתפה אמא של מתן, למרות שאמרנו בלי לערב הורים. אבל אין מה לעשות, הסחים, ובכן, בכל מקום.

תראו מה המונדיאל עשה לנו- חיפשנו "ליברה" בגוגל ואיכשהו הגענו לתמונה של גביע הליברטדורס.

♦ קובה ליברה. או: מאווררי תיקרה זדוניים (אין קשר, פשוט מקובל לכתוב משהו שונה אחרי ה-או:)

הנה כיסוי התחת האומנותי שלנו. לפני כשבועיים בערך, הזדמן לי להיות בגלריית "החללית" אשר בירקון 70. ומה ששם הלך.. פשיייייי מה ששם הלך. זוכרים בפוסט השני שלנו שהבטחנו לעקוב אחרי החבר'ה מהמדרשה לאומנות בבית ברל, כי הם ממש, ממש טובים? ברור שלא. אז הרי קראו לנו ציצים (נכון לחצתם על הלינק? מגיע לכם) ואתם רק הקלקתם כי חיפשתם, ובכן, ציצים. (שוב נפלתם בפח, אתם לא לומדים, הא?) בכל מקרה, החבר'ה המוכשרים משם קיבלו את כל החלל של החללית כדי לעצב אותו לפי רצונם. הקונספט שהם בחרו היה, באופן לא מפתיע, בית מלון (כי נו זה בירקון וזה ושם כל התיירים וזה). אני לא רוצה להרוס לכם, אבל ברצינות, לכו תראו. זה מעוצב ברמה של שטיחים מקיר לקיר, ואין שטיחים מקיר לקיר בחללית, זה הכל הם עשו. זה הם, אני האומר לכם!.

בערב הפתיחה היה באמת מושלם, עם מסיבת גג, הרבה אלכוהול חופשי ונוף למרפסת שממנה שידרו את ספרד- פראגוואי. אם לא הייתם בערב הפתיחה אז כנראה שלא תהיה שם מסיבה, אבל היי, התערוכה הזו היא גם בסדר. נראה לי. ואפשר לגנוב משם מזכרות (מה יש?! בית מלון!). זהו. אה, הנה הלינק לתערוכה. היא פתוחה עד ל-29.7. אז תגיעו לפני.

– ודבר אחרון: אל תגיעו ב-29.7, כי באותו יום יש הקרנה של ניצה ולחם. הנה האירוע בפייסבוק. הם גאונים, לכו לזה במקום.

חצי אפויים. או: עלילות עינת ועמוס בעיר הלבנה.

11 ביולי 2010 - Leave a Response

♦ השבוע ת"א היתה בסימן השתלטות פריפריילית בחסות עריית ת"א/פלאפון. מבחינתנו, בתור בלוג שעוסק בתרבות, אמנות ושיווק עירוני, לא יכלנו שלא להתייחס לשני האירועים המרכזיים בעיר הגדולה: לילה לבן ומצעד המוזיקה של ת"א. אבל, עקב העובדה שמתן ואורן הם שני יצורים שורצי מרתפים, נאלצנו לתת את הבמה לחברתנו הג'ינג'ית והבליינית עינת שחק. אנחנו נמשיך ברשותכם במשחק הDnD, למען חיזוק תדמית חנונים.

השבוע נכחתי בשני אירועים המוניים בתל אביב. הראשון היה הלילה הלבן, והשני מצעד המוזיקה של תל אביב. אם אתם שונאי המון מושבעים, עכשיו זה זמן טוב להפסיק לקרוא. נתחיל בהארד קור:

יכולתי להתלונן כצפוי, על האנשים, על העומס ועל הילדים המגעילים שהשחיטו כל פיסת אספלט רעננה , אבל זה יהיה שקר להציג את הלילה הלבן כמסכת סבל מתנשאת. בתור אירוע המוני הוא היה מתוקתק ומבוצע כהלכה. הרחובות הראשיים נסגרו, קווי הלילה של דן פעלו במרץ, וכן, היו ים אנשים ברחבות שעשו שמח ורצו לשמוח. אם אני מתבוננת על זה דרך עיניים של תיירת,  אני חושבת שהייתי די מבסוטה שהגעתי לעיר שכולה מסיבה. חוץ מזה, הלילה הזה התהדר במילת מפתח, המילה היפה והנהדרת ביותר בשפה העברית: חינם.

עיקר המתח בלילה הלבן נסב על תל אביב vs. פריפרייה. כלומר, אנחנו נמצאים בתל אביב, אבל בלילה הלבן היא מאוכלסת רובה ככולה בצעירי פתח תקווה, רחובות, חולון וראשון רבתי. בואו נודה על האמת, אף אחד מאיתנו לא באמת נולד בתל אביב, אבל זה לא משנה את ההגדרה של מיהו תל אביבי, וכמה מותר לך לשנוא (אחרי שהכנסת את עצמך לקטגוריה של תל אביבי) את תושבי הפריפרייה שצבאו על הרחובות, הפיצוציות וכל מקום שהחזיק באמתחתו שלט ניאון, כאילו עוד רגע אוזלים כל מאגרי הרד בול בעולם.

המסלול שלי התחיל בהופעה של רוקפור ומוש בן ארי. מאוד נהנתי, אבל ייתכן שזה קשור בעובדה שמצאתי פיסת חול שקטה ומרווחת מאחורי הבמה, על החוף, מחוץ להופעה. התורים בכניסה היו מגוחכים, מפוצצים בטינאייג'רים זרחניים שגרמו לי להתבונן על סלקציה בעין אוהדת.

טינאייג'רים זרחניים. אילוסטרציה.

בערך בשתיים בלילה כשהדללו הרחובות מעט נהייה לי קרייב מטורף לפיצה צבי הנינג'ה (לא מדובר בפיצרייה חדשה שנפתחה, אלא לפיצה כמו בצבי הנינג'ה עם הגבינה הנמתחת) אז המשכתי לטוני ווספה, שזו הפיצה הכי טובה שאני מכירה בעיר חוץ מג'וזפה בפלורנטין, אבל אני לא עד כדי כך שונאת את עצמי שאסתכן בביקור בפלורנטין בלילה כזה. אחרי שהחזרתי לעצמי את ההכרה עם מגש ענק שעלה כמו תשלום ראשון של שכר לימוד, הבחנתי שלמרות היעדרו של מקור מוזיקה נראה לעין, מלא אנשים רוקדים בשדרה ושרים לעצמם בתיאום מושלם את (זהירות: האמא של האאוט) מכה אפורה. פה חשדתי. מסתבר שכן היה מקור מוזיקה נראה לעין- לכולם היו אוזניות שהשמיעו להם מוזיקה, אבל לא היה מדובר במסיבת אייפודים. נזכרתי בשיר של איפה הילד "בראש שלי יש מסיבה, ולא הוזמנתי, כמה זה נורא/ פתאום נפתחת דלת, לעולם אחר".  חשבתי שמישהו מצא דרך טובה לנצח את השוטרים שפירקו מלא מסיבות בעת האחרונה "בגלל הרעש", ושזו ודאי האבולוציה הטבעית של המסיבות וחיי הלילה. או אז ניסיתי להזמין את עצמי למסיבה ולהשיג לעצמי זוג אוזניות. מסתבר, שבדיוק כמו בבת הים הקטנה, הספקים של פיסת האושר הזו דורשים תשלום פעוט: תעודת זהות. באותו הרגע אבירם לוי (המטאפורי) התיישב לי על הכתף וצרח "אנחנו מאבדים את חירות הפרט והזכויות שלנו בעבור נזיד עדשים! או אוזניות! מה מארקס היה אומר?" לא רציתי לאכזב את מארקס, גם לא את אבירם, ולכן מיותר לציין שויתרתי על התענוג לא לפני שהעברתי בראש את כל התרחישים האפשריים לשימוש שהגורם העלום יכול לעשות במלאי תעודות הזהות שבידיו, והקאתי רגע בצד מגועל.

אני חושבת שכל מהות הלילה הלבן מתנקזת לארוע הזה: "חינם" היא בסך הכל מילה מהממת. כל קשר בינה לבין הלילה הלבן הוא מקרי. בנימה אישית זו, אבקש לפנות אל נהג המונית החרא שדרש 45 ₪ מהלונדון מיניסטור לצומת עלית: לא רק שאתה גנב, אתה גם מעליב. עצם העובדה שחשבת שאני אשלם את המחיר הזה, מראה בדיוק מאיפה אתה חושב שאני. הלו?? רמת גן זה הכי פרבר של תל אביב.

מובן שהתובנה הזו לא הובילה אותי למודת לקחים אל מצעד המוזיקה של תל אביב.

הפנטזיה של היטלר - המוני יהודים על משאיות

המצעד, שנותני החסויות הראשיים שלו היו פלאפון ורדיו תל אביב (ולא עיריית תל אביב) היה אחד האירועים הכי מגניבים שכותבת שורות אלה ראתה לאחרונה. שיירת משאיות, על חלקן הופעות ועל חלקן ילדות שמנמנות בנות שמונה עשרה שרקדו בלבוש מינימלי, עשתה את דרכה באיטיות, על הטיילת הסגורה לתנועת רכבים, מחוף גורדון לגן צ'רלס קלור שם התרחש האירוע המרכזי. האיחור האופנתי שדפקתי הספיק בדיוק כדי לתפוס את המשאית שהופיעו עליה בסטייל אין קץ יוסלס איי די, ולגרום לי לתהות האם לא כך הם היו אמורים להופיע מלכתחילה. אחריה נסעה משאית עמוסה בבלוני ענק בתוך מיכל כמו בהגרלת לוטו, שגרם לי לצעוק על ילד שיתן לי את הבלון שלו (אירוע די מביך שהוביל לכמה הרמות גבה מצד ההורים שלו), ומשאית שהופיעו עליה טרי פויזן, ממנה נמלטתי בעקבות ריב שנקלעתי אליו עם חבר שלי בנוגע לשאלה האם פטיט כוסית או לא. מי שחשב ש"יש"ע זה כאן" טעה בגדול: ברלין זה כאן. סתם, היו מתים. נאצים.

רק לראות את זה בלייב, קורה מול העיניים טשטש לחלוטין את הגבול שבין אקט מחתרתי לבין מערכת שיווק יצירתית ותת הכרתית, כך שכאשר אבירם לוי (המטאפורי) התיישב לי על הכתף וניסה לצרוח, הורדתי אותו בציקלאוויד וצעקתי עליו שיחזור כבר ליבנה.

להופעה המרכזית של הבלקן ביט בוקס הגעתי כבר חצי אפויה. כמה רע היה הרעיון לעשות את האירוע הזה בחום היום בלי אף טיפת צל (הערת המערכת: כן. בימים יבשים אלו זוהי ההגדרה היחידה ל"חצי אפוייה", כמה עצוב). מצד שני, לא היו עשירית מהאנשים שהיו בלילה הלבן. בעוד המוח שלי מתאדה, הירהרתי במחשבה ליפול על הקופה של עמדת הרד בול, שגרפה את מיטב המשכורות של החוגגים, עת מכרה בקבוקי חצי ליטר מים במחיר שווה לכל נפש: משכון כלייה.

כשהבלקן הופיעו הכל התגמד. האידוי המאסיבי שעברתי, הצלייה בשמש כאחרונת העופות בגריל, אפילו הדריכה ברגליים יחפות על הסיגריה של עצמי לא הצליחו להרוס את מצב הרוח. אני יכולה לקבוע באופן נחרץ- מי שלא היה בהופעה שלהם, שיעשה לעצמו טובה ויגש לפסיכולוג הקרוב לביתו בכדי להתמודד עם שדי השנאה העצמית.

המצעד מוגש לכם בחסות: הצבע כחול.

אני זוכרת שבאיזשהו שלב צווחתי ש"ממש כיף לחיות כאן!!", ואני בטוחה שהאמנתי בזה באותו הזמן, אבל מובן שאני לא עומדת מאחורי המשפט הזה עכשיו. בשעה שנכתבות שורות אלה, אני מסתגרת בדלת אמותיי, פן עין אדם תחזה בשיזוף הסקי שהרווחתי ביושר מהאירוע (שיזוף סקי= כל הפנים שרופות למעט איזור העיניים שהיה מכוסה במשקפי שמש, וכעת מתפקד כנגטיב לבקני ליתר הפנים).

עד יעבור זעם, או לפחות עד שיהיה אפשר להבדיל בין הפיגמנטים של השיער שלי לפיגמנטים של הפנים שלי, אני אשב לי בפאתי הפרבר שלי, בחושך, ואקווה שחברים טובי לב יקפצו לזרוק איזה אלוורה, או לפחות יעשו לייק.אדומה מתמיד.

עינת

♦ אחלה. יופי. תודה לעינת. עכשיו כשאנחנו לא מדברים, כי נפלנו עלייך עם דד-ליינים באמצע החופש, נאלץ לתקשר דרך פה. אז הנה: מה קורה? יופי? יופי. ועוד עניין קטן: בשבוע שעבר התחלנו במדור סחיטה וירטואלית, בו אנחנו סוחטים בלוגים אחרים. פופולריים יותר. בחרנו להתחיל ב"עונג שבת", ואפילו שלחנו לו מכתב איום, אך אבוי! עקב בעייה באימיילים לא פורסמו שום לינקים, לא שלנו ולא של אף אחד אחר. אז בינתיים אנחנו מגבירים את הלחץ ונותנים עוד לינק. כאמור: הבאה בתור היא זרוב. אל תתעסקו איתנו, אתם אולי גדולים אבל אנחנו משוגעים. (נסו את זה בפעם הבאה שאתם הולכים מכות, זה עובד). זהו! בפוסט הבא לא יהיו מלא אורחים שכותבים המון, אלא רק לינקים קצרים על אירועים משובחים. הישארו עימנו!

והפעם: התוספתן vs האינטרנט

2 ביולי 2010 - 4 תגובות

– וואו, איזה פוסט משובח עומד להיות פה, אנחנו כל כך מתרגשים שממש בא לנו להפסיק לכתוב ולשבת עם עיניים עצומות, לקמוץ את ידינו לאגרופים בגובה הראש ולפלוט אייייייייייי, בקול גבוה ונקבי… אה.. אבל לא נעשה את זה כרגע, כי אז לא יהיה פוסט, ואז הוא לא יהיה ממש ממש משובח ואז לא נוכל לקמוץ את ידינו לאגרופים, לעצום עיניים ו.. טוב. כן.

– אז הנה תקציר של מה שהולך להיות פה: אסף וטאשסקי מסקר עבורינו את הפסטיסוויסי השנתי (זה דבר כזה של אנשים שאוהבים היפהופ, ולמה מתן לא מסקר אתם שואלים? אה! ככה.) יתארחו פה הטישירט הכי מגניבה, וגם הכי חנונית שמצאנו באינטרנט, אבל אנחנו נפתח עם פינתנו החדשה: סחיטה וירטואלית. רגע, כותרת:

סחיטה וירטואלית!!!

כזה. רק וירטואלית.

אז ככה: מה זה סחיטה וירטואלית אתם שואלים? ולמה  אנחנו צריכים לקרוא שורות באורך לא נוח של תשע מילים לכל היותר? או. אז ככה. כדי להגדיל את מספר הקוראים שלנו, וכדי לתת לינקים לבלוגים אותם אנו אוהבים, אנחנו נאלצים לסחוט אותם (את הבלוגים, לא הקוראים, למרות שגם זה יבוא בהמשך). הדבר נעשה בכמה שלבים: בתור התחלה אנחנו נותנים לינק לבלוג אותו אנו אוהבים (עדיף אחד פופולרי), וממליצים עליו. בשלב השני אנחנו שולחים מייל לאותו בלוג ובו אנו מספרים לו עלינו, ועל הלינק החופשי שנתנו לו, סתם כי אנחנו עד כדי כך אדירים. חוקי המוסר והכבוד הנוקשים בקרב קהילת הבלוגרים לא תאפשר לו לקבל כזה פרסום בלי לתת לנו לינק בחזרה בבלוגו\ה הפופולרי. בשלב הבא אנחנו פשוט מחכים וסופרים את רשימת הקוראים החדשים, תוך כדי האזנה לצלילי האשכים המעוכים של בעל הבלוג, אותם אנחנו אוחזים כעת באגרופינו הקמוצים. והפעם בסחיטה וירטואלית: הבלוג האהוב עונג שבת, מאת גיאחה. כן, בעוד אתם קוראים שורות אלה, מייל ערמומי עושה את דרכו אל גיאחה הנבוך וחסר האונים, שעתידו להיות אנוס לתת לנו לינק בפוסט הבא שלו. מוחהחהחה! גילוי נאות: גיאחה היה העורך של מתן איפשהו לאיזה כתבה אחת בלבד, ובנוסף לפי הבנתנו הוא אדם רגוע ונוח על הבריות, כך שלא סתם אנחנו מתחילים ממנו. חוץ מזה שעונג שבת הוא באמת בלוג נפלא ומומלץ לכל אחד. זהו. בפעם הבאה בסחיטה דיגיטלית: בלוג ההגיגים של זרוב (שמתם לב שאין לינק?) ואולי גם הבלוג של ברק אובמה (יש לינק, אבל לא למה שאתם חושבים, וכדאי ללחוץ).

♦ קבלו את החולצה הכי חנונית בהיסטוריה. למעשה, היא כל כך חנונית שאם הבנתם את הבדיחה כנראה שאתם בתולים. ובתור קונטרה: קבלו את החולצה הכי מגניבה בהיסטוריה, וכן, היא ישראלית, מה תעשו לנו?!

♦ ועכשיו לקצת תרבות: לפני שבוע וחצי לערך חל הפסטיסוויסי השנתי. כלומר: הופעה של שחר סוויסה (ש"ס) ואורחים. בגלל שאנחנו אוהבים לארח פה חברים, קבלו בפינת אורח את הסיקור של אסף וטאשסקי, שנכח במקום:

פיספס'תי, סוויסי

היות ומתן עסוק (ולא כלוא במרתף בביתי, כשהוא כבול בידיו ורגליו עם סמרטוט בפיו, תוך כדי שהוא נאלץ להאזין שוב ושוב ל"אדם – השנים הראשונות"), החלטתי לקחת את המושכות, ולכתוב בעצמי תיאור מקיף על אירוע המוזיקה החשוב ביותר שהתרחש פה בשנים האחרונות. אבל לצערי, אירוע שכזה לא באמת התרחש ועל כן איאלץ לכתוב על הפסטיסוויסי.

את האירוע ארגן שחר סוויסה, aka ש"ס, aka סוויסי. למי שלא מכיר, ש"ס הוא ראפר פעיל עוד משנות ה-90 (הכנס לכאן בדיחת "הרב עובדיה").  הוא מתהדר בכך שהוא יוצא יבנה, בדומה לשב"ק ס' ולחלוצי החלל (הרכב ראפ המורכב משני יוצאי שב"ק – חמי ומירו). בנוסף הוא עבד והופיע לא מעט עם חלוצי החלל ואף שיתף פעולה עם עוד יוצא שב"ק – מוקי. אגב, ש"ס מכנה את יבנה בירת הראפ. אני רואה את יבנה יותר ככנס תמידי של אזרחים עובדי צה"ל, אבל היי, מה אני מבין? אני כולה ראשל"צי שגר בגבעתיים.

במהלך הקריירה שלו, הרוויח ש"ס (בצדק רב) מוניטין של פרפורמר מעולה. המוזיקה שלו עוסקת בעיקר במסיבות, בחורות וישבנים. לא בהכרח בסדר הזה. יש הרואים במוזיקה שלו כקלילה וכיפית שלא לוקחת את עצמה ביתר רצינות. לעומת זאת, יש שיראו (או תראינה) במוזיקה שלו כשוביניזם ואף תשרופנה חזייה או שתיים אל מול שווארמת אמסלם ביבנה (כן, אני מדבר עלייך).

בידיעה שש"ס יודע לתת אחלה הופעות, ושיש כמה שירים שלו שאני בהחלט נהנה מהם (תפסיקי להסתכל עליי ככה!), החלטתי להגיע לאברקסס, שם נערך האירוע עליו הוא עמל וארגן הקרוי – הפסטיסוויסי. השם כיפי, קליל ולא מחייב (בערך כמו המוזיקה של ש"ס), וזה נשמע לי מגניב לגמרי. אה וגם חבר הופיע שם, אבל זה סיפור אחר לזמן אחר. יתכן והוא עוד יסופר. תלוי כמה זמן מתן יהיה כלוא, כלומר… עסוק…

ובכן, אני מגיע לאברקסס, שהוא מקום די נחמד בשביל לשבת שם על בירה עם החבר'ה, אבל לא בדיוק מקום להופעות, בלשון המעטה. הפיתרון הזה של להזיז כמה שולחנות על מנת לפנות מקום ל"רחבה", הזכיר לי קצת את הילדות שלי כשאבא שלי אמר לי שהקרום שיש לי בשוקו זה למעשה הדבר הכי בריא וטעים בשוקו. לא יודע עד כמה זה קשור אבל רציתי לפרוק קצת issues  מהילדות. בכל מקרה, המקום היה צפוף כל-כך, שעד עכשיו המלצרית מנסה להגיע עם כוס הטובורג, מקצה אחד של המקום, לקצהו השני.

בהתחלה עלה ההרכב "ת'כלס", שהוא אחד ההרכבים המבטיחים בהיפ-הופ הישראלי. ברוח הערב הם עלו עם צמד שירים העוסקים בעיקר בשאלות פילוסופיות כגון מה היה קורה אם היה לי עכשיו משהו לעשן.

לאחר שהם סיימו לנצל את הזמן המועט שניתן להם, זה הגיע. הרגע לו חיכינו. הוא עלה גבירותיי ורבותיי. הבילד אפ הזה נראה לכם מוגזם? זה עוד כלום למה שהלך שם באברקסס. ניפנופי הדגלים, הרקדניות והמוזיקה שקידמה את פניו של ש"ס הזכירה לי את ערב הפרישה של מיקי ברקוביץ'.הערב אכן היה הערב של ש"ס, והוא דאג שזה יישאר כך. הוא עלה על הבמה כשהוא עונד עגילים וטבעות עם אורות מהבהבים, ובשילוב הדגלים יצר מפגן של מיני יום עצמאות.

מי את שתגמרי לו את הטוקמן? שחר סוויסה.  (איור: מתן שרון, שזה כל מה שהוא עשה בפוסט הזה)

קוואמי, אחד הראפרים המוערכים בסצינה המקומית, עלה על הבמה וביצע את אחד משירי ההיפ-הופ הטובים שנעשו כאן ("מלחמת פופ"), והיה נדמה שהעסק מתחיל לתפוס תאוצה. בידיעה שבהמשך הערב אמורים לעלות נצ'י נץ' (חבר להקת "פרודוקס", אחד הדברים החמים כרגע בהיפ-הופ הישראלי), לוקאץ' ופישי הגדול, הציפיות  לערב מהנה נראו ריאליות לחלוטין.

אך ככל הנראה, ש"ס לא רצה שהערב (שלו) ייצא מכלל שליטה (שלו), וקוואמי נשאר לעוד שיר אחד בשיתוף נצ'י נץ', לוקאץ' וש"ס. בסיום אותו שיר, שלושת הראשונים ירדו מהבמה והשאירו את כולה לש"ס.ש"ס ביצע את הלהיטים המוכרים שלו, כמו "מסיבה" ו"טוקמן", בצורה מעולה, כמו שהוא יודע. פרפורמר טוב אמרנו כבר מאיר? (סליחה, השפעות של האזנת יתר לדני נוימן).באופן די מפתיע האמן שקיבל הכי הרבה זמן במה מש"ס היה הגיטריסט, יהודה קיסר. ואולי זה לא היה כל-כך מפתיע. עד מהרה הפך הפסטיסוויסי לערב מחווה של סוויסי לזהר ארגוב.עכשיו שלא תבינו לא נכון. סחבק פה מאד אוהב את זהר ארגוב, ואפילו נפנפתי בידיי וזמזמתי את מילות השיר אלינור ואפילו את צינגלה של תומר חן, הזכור לטוב מהילדות (ראשל"צי או לא ראשל"צי?), אבל העניין כבר התחיל להעיק ואף לייגע.

זוכרים את חבר שלי שהיה אמור להופיע בערב הזה? אז כן, הוא קיבל את חצי דקת התהילה שלו, ולא שניה מעבר לזה. לאחר שהוא ירד מהבמה הוא פנה אליי במילים נרגשות "אתה בא לצאת לעשן?" לכלוכית הופיעה בצד עיני ומיד הסכמתי. כשחזרנו, על הבמה היתה שורטי הדקורה לטוב… כלומר… הזכורה לטוב…היא וש"ס ביצעו את השיר המשותף שלהם, "המבט שלו" מאלבומה האחרון של שורטי, ולאחר מכן שורטי ביצעה שיר שאמור להופיע באלבומה הקרוב. מבלי לפגוע, השיר גרוע.

על מנת להתאושש, ביקשנו לעודד את נפשינו בבירה קרה, כשברקע ניתן היה לשמוע את פישי הגדול (המלך!) מבצע את "אדולן" מאלבומו האחרון. גורלו של פישי, שהוא פרפורמר לא פחות טוב מש"ס, היה דומה לקודמיו, והוא ירד עד מהרה מהבמה והשאיר את ש"ס שניסה את מזלו בראפ רציני. ש"ס זרק כמה שורות על כך שלפעמים הוא מפחד מהדברים הגרועים ביותר שיכולים לקרות לו: בין אם זה ללכת לנערת ליווי ולגלות שהיא אחותו ובין אם זה שגלעד שליט לא יחזור. השיר הזה היה נראה כמו ניסיון של ש"ס להראות שגם לו כ"סמל מיני שמביא כל בחורה שהוא רוצה, יש רגשות". לטעמי זה לא עבד. שוב, בלשון המעטה.

לאחר מכן עלו משתתפי הערב לקטע הנעילה של הפסטיסוויסי. ברקע התנגנה המוזיקה של השיר ש"זכה" במקום שני במצעד השירים הגרועים של שנות ה-90, הלא הוא ה"קוקו ג'מבו"(!… ולא, לא נשים לזה לינק). כל אחד מהראפרים (כולל חברי היקר) ביצע בית אחד כשהפזמון היה "יה איה איה פסטיסוויסי יה איה אי יה" (לפי המוזיקה המוכרת). האמת? הסיום הלם פחות או יותר את הלך הרוח באותו ערב.

שלא תבינו אותי לא נכון, אני מאד מעריך את שחר סוויסה, וחושב שהוא אחד הראפרים המעניינים שיש בישראל כרגע. בטח כפרפורמר. הוא דמות צבעונית וייחודית בנוף ההיפ-הופ הישראלי בפרט, ובמוזיקה הישראלית בכלל. אבל לפעמים נדמה שמעבר לאנרגיות, לדגלים ולשורות הפאנץ' השנונות והמבדחות לפרקים, לא נשאר יותר מידי.

אפילוג

למחרת הפסטיסוויסי, הבטחתי לחברתי לספסל הלימודים כי אביא לה טבעת מהבהבת, בדיוק כמו זאת שענד סוויסי. כמובן שהיא התייחסה רק ל"אני אביא לך טבעת" והעניינים יצאו מכלל שליטה. היא נלחצה מהעניין, יש לה חבר, ידה ידה ידה – עוד מעט כבר נגמר לי המקום במרתף.

♦ זהו, עד לפעם הבאה. בעצם, אתם כבר בכלל לא קוראים את זה. אמא, אני צורך סמים קשים כל יום, סתם היה חשוב לי שתדעי.