♦מפעם לפעם אנחנו צריכים לזכור שהבלוג הזה לא לא החצר האחורית של אורן ומתן, אלא הבלוג כתיבה של מנשר. ככזה, הוא המקום לכל תלמידי מנשר לפרסם דברים (ולבדיחות מפגרות, לינקים לא קשורים ומילות קישור גם). את הטקסט הבא לא אורן ולא מתן כתבו, ואת זה ניתן לראות לפי העובדה שהוא קוהרנטי, קריא, מעניין, חשוב ומחכים, שום תכונה שקרובה לקשקוש הרעיונות שלנו יש.
אז תודה ליוחאי מי-טל, תלמיד כיבה שנה ב' (כן, כבר) במנשר, על שהעשיר את הבלוג. בינינו, אין לנו מושג למה הוא מסכים שהטקסט שלו יופיע בין כל הקישקושים שלנו, אבל ניחא. ויתרנו גם להכניס תמונות מטופשות כי עכשיו אנחנו עסוקים בלהתפדח על הילדותיות שלנו. מה שכן, זה לא מונע מאיתנו להישאר ילדותיים, לכן – תמונה מטופשת במיוחד בסיום. קחו לעצמכם זמן, קחו לעצמכם רגע, קחו את הלפטופ לשירותים וקראו קצת על עצים, פילים ובני אדם/ יוחאי מי-טל.
———————————-
♦כל בעל-חיים באשר הוא, גם בני משפחת הצומח, מנהל שתי מלחמות מקבילות במהלך חייו- המלחמה החיצונית והמלחמה הפנימית. המלחמה החיצונית בולטת יותר ועל כן קלה מאוד לתיאור. זו מלחמת קיום. בעל החיים רוצה לשרוד, ולא סתם לשרוד, הוא רוצה לחיות חיי נצח. לפעמים, כמעט שעולה הדבר בידו.
חלק א': המלחמה החיצונית.
לאחרונה, גילו חוקרים שיח לומטיקה מלכותי, צמח נמוך ומתפרס, שכבר ראה יותר מחמש-עשרה מליון זריחות חמה (43,600 שנה). מדובר בצמח עקר לחלוטין, שמרבה את עצמו אך ורק באמצעות השרשה. במשך עשרות אלפי השנים שחלפו התפרסה הלומטיקה על פני קילומטרים רבים. למינים אחרים אסטרטגיה שונה. סרטן 'זנב החרב' לדוגמה, מעביר את הגנים המדויקים שלו מדור לדור כבר 400 מיליון שנה, למרות שנדיר שחיי סרטן אחד מזן זה יארכו יותר מעשור. סופם של רוב זנבי החרב להיאכל. בנקודה זו, הופכת המלחמה החיצונית למרתקת- הקרב האישי של כל יצור חי מול עולם שמנסה לגבור עליו בכל רגע נתון.
מהרגע הראשון בחייו, כביצית זעירה שנשתלה באישון לילה בבוצת הים, נוברים אחריו דגיגים רעבים. אם שפר מזלו והוא אכן בקע מן הביצית, הוא מבלה את ימיו כשהוא מתחבא עמוק בבוץ. בלילות הוא מגיח בחשאי, מנסה לאגור מזון תוך שהוא מתחמק מכרישים, ומצבי ים. למרות הקושי שבחייו, הוא אינו מאבד את עשתונותיו. הוא סבלני. כבר ידע את בואם של דינוזאורים, עידני קרח, והטורף הנורא מכולם- בני האדם, והוא גם ידע את לכתם. סרטן זנב השור עולה בחשאי לחוף, תוך שהוא מנסה להתחמק מעיניהם החדות של ציפורי מים, שלא יתקשו לחדור את שריונו במקורן המחודד, כדי להטיל מאות אלפי ביציות שימשיכו את הדור ויישאו את הגחלת.
סיפור שמח בעולמו של סרטן זנב השור, מתרחש כאשר הסרטנית נאכלת על ידי שחף צעיר, רק אחרי שהספיקה להטיל את ביציה. סרטנית זו, תלך לעולמה גאה וזקופת קומה לאחר שתרמה את חלקה הצנוע במורשת שנמתחת לאחור בקו רציף עד לשחר החיים על הכדור. כמובן שבחיים, רוב הסיפורים נגמרים בטרגדיה. כל יום בחייו הוא קרב במלחמה אין סופית ומעולם לא תועד בטבע, סרטן ממין זה שמת בסיבה טובה. סופו הבלתי נמנע להיאכל. מן הטרגדיות הללו, שהן שכיחות בהרבה מהסיפורים השמחים, נולדת זירת הקרב השנייה.
חלק ב': המלחמה הפנימית.
כי לבסוף, אם הצליחה הסרטנית לשרוד את היום, היא מתחפרת בתוך הבוץ והולכת לה לישון. וכשהיא הולכת לישון, היא יודעת, שמחר יהיה אותו הדבר. היא יודעת שהסיכויים שלה נמוכים, שהליסטים רבים. היא מתחילה לריב עם עצמה.
"בשביל מה לצאת בכלל? עדיף לי כבר להישאר כאן. טוב בוצי מחיי. שאחרות יטילו את הביציים, מה אני צריכה את כל הסבל הזה? לראות את ילדי הטריים נקטפים בזה אחר זה על ידי דייגים שישתמשו בהם כפיתיונות לדגי צלופח ענקיים?"
יש מקרים שבהם הטרגדיות היומיומיות מפילות אותנו ליגון כה עמוק, שאיננו מצליחים להחלץ. הפילה סוזי, כבר בת שלושים ושש. היא החלה את חייה בערבות אפריקה, והועברה לכלא שבו נוהגים בני האדם לשמור חיות לטובת חינוך ושעשוע של ילדיהם הקטנים. סוזי בילתה בכלא בברצלונה את רוב חייה הבוגרים. החיים בשבי לא היו קלים, אך הסוהרים היו חביבים, והרעיפו עליה אוכל ואהבה. אבל מי שבאמת החזיק את סוזי כל אותן שנים קשות, הייתה שותפתה לתא, אליס. החברות בין הפילות הייתה חזקה, וסוזי ידעה שיחד אם אליס, היא תאכל לשרוד את החיים נטולי החופש שהפיל העולם בגורלם. אך כשאליס מתה, נתקפה סוזי דיכאון כבד. במישור החיצוני, המצב נשאר זהה, אך כל ערב, כשעזבו הילדים והסוהרים, והותירו אותה לנפשה, סוזי החלה מאבדת קרב אחר קרב במלחמה הפנימית. יותר ויותר הייתה שנתה נודדת לאליס שרק זמן קצר לפני כן, ישנה שם לידה. יותר מכל, סוזי רצתה להצטרף למסעה של חברתה אליס אל אותו המקום העלום אליו הלכה. היא הפסיקה לאכול, החלה להשתולל ללא סיבה, ובאופן כללי מצבה הלך ודעך. אכן, התנהגות שכזו אינה נדירה בקרב פילים, אשר גם במסגרתם הטבעית בעדרי הבר, נוהגים לעצור על יד גופת חבר-עדר למספר ימים של התאבלות. במהלך ימים אלו, הפילים אינם אוכלים, ואינם נותנים לחיות טרף להתקרב לגופה. יתרה מזאת, פיל בר העובר על פני עצמות פיל (אף אם הוא פיל מעדר אחר) נוהג לעצור לרגע של התייחדות, לפני שהוא ממשיך בדרכו.
כך כל יצור בדרכו המיוחדת, חי את חייו ומנסה לנצח את צמד מלחמותיו. יוצר בריתות, מגלה אויבים, מקריב הקרבות, נוחל תבוסות, לעיתים שומר על נאמנות לעיתים דוקר מהגב. בסמל אחד מקוצר- מלחמה.
שימו לב שמדובר במלחמות פרטיות, ועל אף שיש נקודות ממשק, כל אחד ואחד נאבק בדרכו הייחודית. בצפון שבדיה, מתגוררת לה בשקט ובנחת אשוחית נורבגית אחת, שתשמש עבורנו דוגמה מרתקת. לאשוחית הישישה אסטרטגיה מיוחדת ונדירה- היא לוקחת את העניינים בקלות. ממרום ניסיונה, היא מצליחה להכניס הן את הקרבות החיצוניים והן את הפנימיים, לפרופורציות. עוד נקודת ציון מזערית על רצף הזמן. היא נולדה בשלהי עידן הקרח האחרון לפני יותר מעשרת אלפים שנה. מאז, יום אחר יום, היא צומחת לה לאיטה. היא אינה מתרגשת מאימפריות בני האדם- היא יודעת שאלו בנות חלוף. אינה מתרגשת משינויי מזג אויר, היא מכירה בכך שהם שזורים בטבע הבריאה. היא נשמרת לה לעצמה, בפינה לא נגועה של העולם. נחבאת אל הכלים, האשוחית אינה מנסה לצמוח לגובהה- היא יודעת שהדבר ימשוך לכיוונה תשומת לב לא רצויה. במקום, היא משקיעה בקפדנות איטית ושיטתית במערכת שורשים מסועפת ועמוקה. גם אם יביא יומה של האשוחית סופת קוטב עזה שתשבר את הגזע הוותיק שלה, היא לא תתאבל, ובסבלנות אין קץ, תחל להצמיח משורשיה גזע חדש. אך יגיע היום וגם האשוחית הנורבגית העתיקה והקשוחה תחזה בשקיעתה האחרונה של החמה.
חלק ג': בני האדם.
דוגמה נוספת לדרך התמודדות מרתקת בזירות הקרב של החיים, ניתן למצוא בקרב בני האדם. כאן אני מוצא, שראוי להרחיב, מפני שאם לקחתם מזמנכם הצר כדי לעיין בדברים אלו, סביר להניח שתם עצמכם משתייכים לזן זה.
בני האדם, חיה ממשפחת הקופים הגבוהה (higher primates), התהוו בהדרגה למה שהם כיום בערבות אפריקה החל מלפני כמאתיים אלף שנה. מאז, הם התפשטו לכל יבשות העולם, מביסים על בסיס יומי כל יריב חיצוני שנתקל בדרכם. חיות טרף נוראיות, מגפות, תקופות בצורת וכפור לא לאדם. תוך זמן קצר, הוא הלך וביסס את שלטונו הבלתי מעורר על פני כדור אחד במערכת שמש אשר בקצה גלקסיית שביל החלב. הוא עשה זאת בעיקר בזכות העובדה שהשכיל לשכלל כלי מלחמה ממזרי ומתחוכם. המדובר כמובן בשפה.
השפה יש לה תחליט כפולה ומשותפת- קידוד לטובת תקשורת. יצירת סמלים המייצגים מציאות לטובת העברת רעיון או מסר מתודעה אחת לשנייה. בטעות, רבים חושבים כי השפה היא פרי יצירתו של האדם, אך לא כך הדבר. העברת מסרים ותקשורת דרך דרכי קידוד שונים קיימת עוד הרבה לפנינו. למעשה בעלי החיים מתקשרים אחד עם השני ועם סביבתם, לעיתים בדרכים שאיננו מבינים, משחר הקיום. ייחודו של האדם בכך ששכלל את דרכי התקשורת שלו. הוא הגיעה לרמה שיכל להחליף רעיונות בקצב מהיר ולקיים עבודת צוות, ביעילות חסרת תקדים. פריחתו של האדם נולדה מתוך יכולתו לשתף פעולה ולהתאים את עצמו במהירות וביצירתיות לקרבות החדשים שמגיחים בפניו בכל רגע. אך האדם יודע שימיו קצובים- מאה שנים לכל היותר. על כן הוא דואג למצוא שותף מתאים, ויחד הם מביאים לעולם דור שימשיך את דרכם.
גם לאחר שהעמיד צאצאים, הבן אדם אינו מסופק. חיה נבונה זו יודעת שגם צאצאיה יאלצו לצאת למלחמה בעולם האכזר. היא יודעת שיתרונה היחסי בקרב, נטוע במהירות מחשבתה. על כן ההורים עמלים לא רק על סיפוק מזון והגנה לצאצאיהם, אלא גם על העברת הידע והשפה שנצברו בתוכם במשך 200,000 השנה מאז היגרו מהסוואנה באפריקה. אך הם אינם מסתפקים בהעברת הידע גרידא. הם דורשים מצאצאיהם לשפר, לחדש, להתעלות על הוריהם. עד כדי כך מובהק העניין, שפרט מבן משפחת האדם אשר זכה לראות במו עיניו את צאצאיו מתעלים על הישגיו, נחשב בעיני אוהביו ושונאיו כאחד לאדם שזכה לסיבה טובה, והוא אף מעיד על עצמו ברוב נחת כי "התלמיד התעלה על מורו".
מכיוון שהמציאות כבר הוכיחה חזור והשנה, שאין מערכת אחת שיכולה לעמוד לנצח, עלינו לחפש את הפרצה. ההיגיון אומר שגם מערכת הסמלים המורכבת והמיוחדת של האדם, לא תוכל להנחיל לו ניצחון מוחץ ובלתי מעורר. בסופו של דבר ישכלל האדם את נשקו עד לקצה גבול היכולת, ומשם תלך ותרד קרנו. בבחינה מדוקדקת מסתמן, כי אותו הנשק שהביא את בני האדם לשלטונם המרשים והמוחלט, הוא גם הנשק שעשוי להביא למפולות חוזרות ונשנות בזירת הקרב הפנימית. חרף הצלחותיו האגדיות של האדם בעולם הקרבות החיצוניים, בזירות הקרב הפנימיות, ישנה נטייה אנושית מובהקת לחולשה.
חלק ד': מלחמותיו הפנימיות של האדם
ואכן בלילה, כל אדם שם את ראשו על הכר. למי לברכה ולמי לקללה, מלחמות היום הסתיימו. מן הראוי היה שישים את נשקו הסודי בצד, וינוח. אבל במקום, השפה ממשיכה לפעול, והאדם מוצא את עצמו מנתח לאחור את אירועי היום שעבר. מוטרד מאפשרויות המחר הוא ממהר לבנות באמצעות השפה מודלים לתרחישים עתידיים, וממהר להכיל עליהם את לקחי העבר. כל זאת בניסיון נואש למצוא את דרך הפעולה הטובה ביותר בסיטואציה בלתי אפשרית. למחרת, כשהוא מיישם את מסקנותיו, הוא מגלה שהן היו מוטות. הוא לא לקח בחשבון את כל הפרמטרים. מובס הוא חוזר בחזרה למיטתו בסוף היום, ומנסה לחשב ולהבין, היכן טעה. וכל החשיבה הזו, היא גובהה ממנו מחיר. הוא לא ישן טוב, לפעמים גם אין לו תאבון. הוא כל כך מוטרד שאין לא חשק לעשות את הדברים שהיה רגיל לעשות גם ללא מאמץ רב. ולא רחק היום שבו האדם מתחיל לכעוס.
בהתחלה הוא כועס על זה שעומד בדרכו. הוא משכנע את עצמו, שמדובר בגורם נרשע שמטרתו אחת- להביא לכישלונו. אבל הכעס טבעו להתפשט ומהר מאוד הוא מוצא את עצמו כועס גם על אלה שהיו לפנים בני בריתו. בבסיסו, לכל כעס יש מקור אחד. הוא מתחיל מאדם בודד שנוחל תבוסה אחר תבוסה בקרב החיצוני. חרף כל ניסיונותיו ההרואיים הוא ממשיך להפסיד. למעשה האדם כועס ראשית כל על עצמו- על כך שלא השכיל לגבור. במצב זה, מפתח האדם ייאוש, ונותן לשפה לגרור אותו עמוק למצולות. הוא מוקף בתסכולים של הקרבות החיצוניים של חייו עדי כדי כך שהוא נבלע וטובע בתוך עולם פנימי של כעס, עצבות, מרירות, וחוסר תקווה. כל אלו, תולדה של חוסר יכולתו של האדם לקחת צעד אחורה, להפסיק להילחם, ולנוח.
סיפור שמח בחייו של אדם, מתרחש כאשר בהנץ החמה על לילה חסר שינה, הוא מנער את דאגותיו, שוטף פנים, ויוצא לפגוש את היום שניצב מולו. בין אם בנחישות ובאמונה שהפעם יחזור מנצח, ובין בהשלמה כנועה שהיום ינחל עוד תבוסה קטנה. יש גם סיפורים עצובים, שבהם מגייס האדם את כל תושייתו ויצירתיותו המפורסמים בכדי להתקין מיני תחבולות שמטרתן אחת- לוודא שתבוסת אמש, תהיה האחרונה שיחווה. תולים, קופצים, יורים, מרעילים, מרסקים, ומטביעים הם את עצמם לדעת. השפה שוכללה בידי האדם למערכת סמלים מורכבת ומסועפת, שנועדה לתקשר בו זמנית עם העולם החיצוני, ועם מערכת הרגשות הפנימית, אלא שפעמים רבות נשק משוכלל זה הופך בידי האדם לחרב פיפיות שמביאה את סופו. בהפסידם בקרב האחרון והסופי מול עצמם, רוחם אינה נופלת. הם מתנחמים בכך שלפחות עבורם, המשחק נגמר, ובעצם עובדה זו הם רואים את ניצחונם. כמובן שהלומטיקה המלכותית, סרטן זנב החרב, והאשוחית הנורבגית הישישה, יודעים שלא מדובר לא בניצחון מוחץ ולא בתבוסה כואבת, אלא בסך הכל בעוד חולייה קטנה בשרשרת ארוכה של עליות וירידות.
אך ישנם גם מקרים נדירים ומיוחדים, בהם בידיים מיומנות, נעשה שימוש במערכת הסמלים לבניית תובנות פנימיות שעשויות לגשר בין שתי העולמות, ואף להתעלות מעליהם לכדי ראיה הוליסטית יותר של ההתרחשות הכוללת סביבנו ובתוכנו. במקרים מיוחדים אלו, זוכה האדם לניצחונות בקרבות הפנימיים. למרות שכל ניצחון שכזה הוא פרטי, והושג באופן אישי, ניתן לסווג את הניצחונות הללו תחת שתי אסטרטגיות מרכזיות.
את האסטרטגיה הראשונה, ניתן לכנות 'ההתעלמות'. במסגרת שיטה זו, מפנה האדם עורף מוחלט לקרבות הפנימיים, ומתרכז אך ורק בקרב החיצוני. כפי שקורה פעמים רבות, גם כאן ניתן להיווכח כי השפה מפשטת את המורכבות האמיתית שמאחורי הכתוב. למעשה, הצלחה באמצעות שימוש באסטרטגית 'ההתעלמות' בלבד נדירה ביותר, משום שהאויבים של העולם הפנימי, אינם מרפים בקלות. הם נאחזים בתודעתו של האדם ולוחשים באוזנו מנטרה קבועה "יש עוד משהו". ברוב המקרים, האדם מנסה להתעלם, ובכך רק מעצים את המנטרה. הוא מוצא אותה בכל מקום ובכל פינה של חייו, עד שהוא נשאב בחזרה אל תוך הקרבות הפנימיים. אם זאת ישנם מקרים נדירים של אנשים המצליחים להציף את עצמם באופן מוחלט בעשייה היומיומית. בדרך כלל העשייה של טיפוסים אלו כוללת חקלאות, בנייה, ועבודות פיזיות שונות, אם כי היא יכולה לכלול כל דבר שהוא. מרבים לכנות פרטים אלו 'אנשים פשוטים' על אף שהישגם הנדיר, אינו בר השגתו של האדם הממוצע.
את האסטרטגיה השנייה נכנה 'התעלות'. שם זה מייצר מייד קונוטציות מתנשאות, ולכן אבהיר מראש שלא מדובר בשיטה טובה או מוצלחת משיטת 'ההתעלמות'. בסך הכול מדובר בגישה שונה שנוחלת את אותם מספר ניצחונות ומפלות (כאשר גם במקרה זה- מספר המפלות עולה בהרבה על הניצחונות). שיטה זו נוקטת בהסתכלות מגבוהה על שתי הזירות הפנימית והחיצונית, ואיחוד של שתיהן לכדי זירות קרב מקבילות המתקיימות תחת מסגרת של מלחמה אחת בלבד. ה'מתעלים' מנצלים תובנה חדשה זו לטובתם, כאשר הם משכנעים את עצמם שהכול במסגרת המשחק. מעין ריקוד ענק שבו משתתפים כל מעשי הבריאה, תוך תנועה מתמדת. התובנה גורסת כי המצב התמידי הוא שינוי, ובכך הם למעשה אינם אומרים דבר, שהרי שינוי אינו יכול להיחשב למצב.
מהו שינוי? מתי ניתן לומר על משהו שהוא משתנה? באו וניקח כדוגמה, את הזרעים המיוחדים שפיתח ד"ר פול ווליאמס, כדי לעזור לנו להבין את המהות של שינוי. ווליאמס לקח זרעי 'לפת-בר', צמח המשמש לירק, ולשמן בעולם החקלאי, והנדס אותם גנטית לכדי מוצר הנקרא- "fast plants" מוצר המשמש להוראה בבתי ספר. מדובר בצמח חזק, עמיד, ובעיקר מהיר גדילה, שיכול לגדול בתנאים הקשים של מעבדת בית ספר פשוטה- אדנית ונורת פלורוסנט. גודלו הפיזי, אינו האלמנט המרשים, אלא המהירות שבה זרע שהונבט, גדל לכדי צמח שמוציא זרעים חדשים. את כל מעגל החיים המלא של צמח רגיל, משלימה הלפת של ווילאמס, בעשרים ושמונה יום בלבד.
באו ניכנס לאחת מכיתות המדעים, ונבחן מקרוב זרע אחד מפרי יצירתם המשותפת של העולם כולו יחד עם ד"ר פול ווילאמס. הזרע עצמו הוא קטנטן. הרבה פחות ממילימטר. אבל הוא לא מתרגש מהעובדה הזו, מכיוון שהוא יודע שהוא בלבד צופן בחובו את הקוד הסודי לעתידו המדויק של הצמח. הוא עתיד להיות צמח קטן, שיחיה חיים קצרים ביותר. בתוך כמה ימים של השקיה, עובר הזרע הקטנטן שינוי מדהים. הוא הופך מנקודה קטנה, למערכת מסועפת של שורשים ושל עלים היונקת ללא הפסק אנרגיה מאור השמש ומשדי האדמה עצמה. בתוך שבוע נוסף, המערכת כבר בשלה לכדי צמח בוגר- מערכת גבעול מרכזית, וקבוצות עלים בריאות סביב. גם מערכת השורשים מתבססת, והצמח עכשיו מרגיש מספיק ביטחון בעולם, כדי להתחיל לעבוד על הדור הבא. תוך ארבע-עשר יום מרגע הנביטה, אותו זרע זעיר הפך לצמח בשיא פריחתו. את הימים הקרובים, מנצל הצמח לחיזור אגרסיבי אחרי מיני חרקים שונים. הוא מפתה אותם בממתקים של צוף וריחות טובים לבקר בפרחיו. אלה ייאותו כמובן ברצון, ובמעופם מפרח לפרח, יעברו את צמח הלפת הפורח. עכשיו יחל תהליך ארוך שבו יתנפחו שחלות הפרחים לכדי תרמילים, שיתייבשו בהדרגה עד שהצמח כולו יקמול, נושא בתרמיליו מאות זרעים זעירים הכמהים לנבוט. בהחלט ניתן לומר, שתוך עשרים ושמונת ימיו הקצרים הוא בהחלט עבר שינוי מהותי. הוא הפך מזרע קטנטן, לצמח בוגר שכבר הספיק להעמיד צאצאים רבים לעולם.
אך התבוננות מקרוב על השינוי מגלה תמונה שונה. כל אחד ואחד ממאות הזרעים, הם גרסה גנטית זעירה של הצמח. גרסה כמעט זהה בכל הפרמטרים לאותו זרע זעיר שהתחיל את כל התהליך. נקודת המוצא הסופית של כל תהליך השינוי הרדיקלי שעבר הצמח, רק מביאה אותו בחזרה לאותה נקודת ההתחלה. לכן ניתן לומר כי שינוי היא מילה כל כך מוזרה בנוף הסימבולי, שכן שינוי אינו מתאר מצב, אלא תהליך שבו מתוך דבר אחד נוצר דבר אחר, אלא שברור וידוע מראש, שגם אותו דבר חדש לכאורה, יחזור בתורו לדבר הראשון ממנו הגיע.
באו נחזור לרגע, לידידינו המתעלים. אלו טוענים כי הכול נמצא בשינוי. בכך הם למעשה אומרים שאנחנו וכל עולמותינו, מתקיימים תמיד בתוך מעגל מתמשך של בנייה והריסה. אם כך, מה הטעם להילחם? שואלים אותנו המתעלים. עדיף לתלות את השריון, לכתת חרבות לעיתים, להישען לאחור בצל גפן, ולאהוב את הכול ואת כולם. שהרי בראייתם הרחבה, כולנו נמצאים בתוך אותו המעגל של צמיחה וקמילה. הם יאמרו לנו הלוחמים, כי בעצם ניצחונו של יום אנו מקרבים במו ידינו את תבוסת המחר. באותה הנשימה הם מוסיפים שהתבוסה של מחר היא זו אשר תזרע זרעים לניצחון של מחרתיים.
מבין החובבים של אסטרטגיה זו, נמצאים שתי טיפוסים מעניינים- הפסיכיאטר קרל ה. פריברם, והפיזיקאי דוד באום. שני חוקרים אלו, הגיעו כל אחד מכיוונו למודל אלטרנטיבי לתיאור הקשר שבין תודעתנו הפנימית לבין היקום סבבינו. המודל ההולונומי לפסיכוס האנושי, הוא מודל פרי עבודה מחקרית ומתמטית-תיאורטית משותפת של פריברם ושל באום. על פי מודל זה מתקיים קשר הדוק בין התודעה האישית לבין היקום כולו. את המתמטיקה והפיסיקה של העניין, אני מודה שלא הבנתי (אם כי החכמים שביניכם מוזמנים לנסות להבין בעצמכם), אך אני מוצא כי את ההשלכות המעשיות קל ביותר לאינטואיציה האנושית לקבל.
ובכן מה הם אותם ההשלכות? כדי לעזור לנו להבין, באום בנה מודל מתמטי וויזואלי של היקום כולו. מודל זה מתאר פרקטל הולוגרמי אין סופי. ככל שנתקרב למבנה הפרקטל, נגלה שהוא מכיל בחובו עוד ועוד חלקים הזהים לתמונתו הגדולה. בתרגום לעולם שסביבנו, פירוש הדבר שכל אחד ואחד מאיתנו מתקיים על ידי ומקיים על ידי תודעתו את העולם שסביבנו, שהוא פרי תודעתם הכוללת של כולנו. כלומר תודעה אחת מורכבת ומסועפת מקפלת בתוכה את היקום הקוונטי כולו (ואולי אף יקומים נוספים, אין לדעת). ברגע שמגיעים לתובנה שכזו, האדם הנבון מהר מאוד מגיע למסכנה, שלמעשה, אין מלחמה. שכן כלל ידוע וצרוב הוא שעבור מלחמה דרושים שני צדדים.
משחר האנושות קמו מדריכים רוחניים דגולים, שניסו להפיץ תורה זו, לפעמים אף באופן מוצלח ביותר. כאשר גילו המערביים הראשונים את יבשת אמריקה, הם גילו שם תרבות החיה על פי קונספציה שונה לחלוטין של מושג הזמן. שבטים אלו חיו את חייהם על פי זמן מעגלי. הם ראו את המציאות כמתקיימת במעגל מתמשך של עונות. החיים הולכים ובאים ברצף קבוע ויוצרים בדרכם פעימה אחת חזקה. מאברהם אבינו דרך ישו, בודהה, מהתמה גנדי, והדלאי לאמה, קמו אנשים רבים שקראו לנו להכיר בתודעה המשותפת הגדולה של כולנו. להכיר במקורנו המשותף, להכיר באחדותנו, לראות את התמונה הגדולה. הם קראו להכנסת אורחים, ולאהבה (אף של אויבינו), בד בבד הם התריעו כי דבר אינו מתקיים לעצמו, אלא נמצא ביחסים הדוקים עם העומד מולו. אך כשם שהנציגים הנערצים של אסטרטגית ההתעלות מרוממים את רוחנו ומפיחים בה תקווה, הן גם עשויות לסמן את המפולת של האסטרטגיה.
בחינה זריזה של ההיסטוריה האנושית הקצרה, מלמדת שכל רעיון של אחדות מגיע לכדי סוף דומה. הוא אמנם מצליח לאחד, אך לא את כולם. רק חלק. אז נוצר מצב שבו כולם בטוחים, ויודעים שיש רק אמת אחת, אלא שאינם מצליחים להסכים ביניהם לגבי הסוגיה- איזה צד מחזיק באמת הנכונה. ברגע שיש חלוקה לצדדים מבוצרים, משוכנעים ומשולהבים, השדה מדושן ובשל להצמיח קרב חדש.
הצלבנים התכתשו עם המוסלמים במשך מאות שנים. אלו טענו שיש רק אלוהים אחד, ולאלוהים זה בן, ששלח ברוב חסדו אלינו, כדי להציל את כולם. הבעיה היא, שלא כולם הקשיבו. המוסלמים מצידם הסכימו עם יריביהם הצלבנים בעניין האלוהים, אבל היו להם חילוקי דעות בנושא הבן. הם הציעו כמובן משיח חלופי. היהודים, שהולידו את שני הרעיונות גם יחד, חטפו משני הצדדים, למרות שבתפיסה היהודית, כולנו בניו של אלוהים, ואין שום סיבה שלא יהיה מקום לישו, מוחמד, וכל משפחתם המורחבת תחת מטריית הבריאה של טובו הגדול.
כמובן שהצלבנים והמוסלמים שבשטח, לא חשבו על כל העניינים האלו. לא כי היו חס ושלום חסרי יכולת לכך. אלא מפני שברגע שנכנסים בחזרה לתוך הקרב, הוא שואב אותך מטה ופנימה. כי הצלבן הפשוט, שישן על הארץ כבר שנתיים, מה מעניין אותו כל הפילוסופיות הללו? הוא רוצה קודם כל לחיות. לשרוד את היום. אם אפשר, ישמח גם לשרוד את כל הדרך בחזרה לאירופה. לחזור לראות את האשה. אבל אם תרשו לו להתחצף, הוא רוצה להוסיף עוד בקשה קטנה, לחזור עם כסף, אוצרות, אדמה, עבדים. מה כבר הבן-אדם מבקש? הוא רוצה לחיות את חייו בנוחות, והוא יודע שכל הפילוסופיות הרוחניות לא יועילו לו בכדי לעשות זאת. אלו נחמדות לזמנים של שלום. לאותם נקודות רגיעה זעירות שבהם מתייחד האדם עם עצמו ועם הטבע. לימי שישי, שבת או ראשון. אבל הצלבן הפשוט יודע, שהעולם סביב מתנהל על פי חוקים של חול. וברוב הימים החול נצבע באדום, השאלה היחידה שנותרת פתוחה היא, בדמו של מי.
חלק ה': ואם מה זה משאיר אותנו?
אנחנו בני האדם הצלחנו לשכלל את שיטת הייצוג הסימבולי של העולם (שפה מדוברת, מטמתית, מוזיקלית ועוד) עד כדי כך, שגילינו דברים שאנחנו לא מצליחים להבין. דמינו לעצמכם גור כלבים צעיר שאוהב את בעליו מאוד. הבעלים מנסה ללמד אותו את הפקודה 'שב'. אבל הכלבלב אינו מבין. הוא מביט בבעליו בעיניים משתאות. כל שאיפותיו בעולם לרצות אותו, אך אינו יודע כיצד. אולי יום אחד נזכה להבין באמת את ההשלכות של אסטרטגיית ההתעלות, ונדע להישען לאחור בנחת מוחלט. אולי יום אחד נצליח להקיף את עצמנו באופן מוחלט בעשייתנו. אבל עד אז, סביר להניח שכולנו נמצא את עצמנו באיזושהי נקודה באמצע. בתנועה מתמדת מקיצוניות אחת לשנייה ובחזרה. לפעמים עסוקים מדי בקרבות עם עצמנו, לפעמים מתרכזים בעולם שבחוץ, לפעמים מתיישבים לרגע וחושבים על התמונה הגדולה, אבל בדרך כלל, אנו מנסים לנהל במקביל את כל הקרבות גם יחד.
אם המזל אינו מתערב באופן בוטה, הניצחונות בקרבות החיצוניים שמורים בדרך כלל לחרוצים, למהירים, לחזקים ולנחרצים, ואילו הניצחונות בקרבות הנפש, שמורים לנינוחים, לשלווים, ובעיקר לאלה שיודעים לחייך ולגרום לאחרים לחייך. לגבי הניצחון הכולל, שליטה בשתי זירות הקרב במקביל, קשה יותר לתת שיפוט. ויש לסיים בחוסר מסכנה בעניין, מכיוון שהאמת היא שאיני יודע דבר. האם הניצחון המוחלט אכן יתכן? בוודאי שמעולם לא חוויתי זאת באופן אישי. עם זאת הייתי מוכן להמר, שגם ניצחון שכזה, מהווה תחנה זמנית בלבד.
לקריאה נוספת:
תיאוריות מוזרות ופיתוחים של האדם:
17. http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%A4%D7%94
18. http://yeda.eip.co.il/?key=371547122
19. http://en.wikipedia.org/wiki/Holonomic_brain_model
20. http://en.wikipedia.org/wiki/Implicate_order
21. http://en.wikipedia.org/wiki/Karl_H._Pribram
22. http://en.wikipedia.org/wiki/David_Bohm
23. http://en.wikipedia.org/wiki/Holographic_principle
24. http://aboriginalrights.suite101.com/article.cfm/linear_vs_circular_logic
25. http://arjournals.annualreviews.org/doi/abs/10.1146/annurev.an.21.100192.000521
26. http://www.iupress.indiana.edu/catalog/product_info.php?products_id=120916
27. http://en.wikipedia.org/wiki/The_Big_Lebowski
28. http://nobelprize.org/nobel_prizes/peace/laureates/1979/teresa-bio.html
♦ ותודה ליוחאי. שרדתם עד לכאן? נהדר. ד"ש לעדן אברג'יל
תוספתן 
